בענין קשר של קיימא
כיתצור אלעיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לאתשחית אתעצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור (דברים כ׳, י״ט)
פתיחה יצחק אבינו חפר בארות. לא בארות חדשות — אלא את אותן הבארות שחפר אברהם אביו, שסתמום פלישתים ומילאום עפר. ויחזור ויקראן בשמות כשמות שקרא להן אברהם אביו. לא שם חדש. לא מקום חדש. אותו מים. אותו מקור. רק — צריך לחפור. יונגערמאן, קח לך משל זה ללב.
א. האשה שלך אינה 'מוצר חד-פעמי' אנחנו חיים בדור של 'להחליף' — כשמשהו מתיישן, מחליפים. כשמשהו אינו 'עובד' — זורקים ולוקחים חדש. הרוח הזו נכנסת לפעמים, ברגע של עייפות ושחיקה, גם לתוך הבית פנימה. ההתלהבות הראשונה שככה. השגרה כבדה. קשיי הפרנסה, גידול הילדים, הלחץ מכל עבר — וב"מ עולה המחשבה: אולי זה פשוט נגמר. אולי האהבה כלתה. אבל יש כאן טעות יסודית. הגמרא במסכת סוטה אומרת: "בת פלוני לפלוני". ובלשון הזוהר הקדוש: איש ואשה הם "פלגא דגופא" — מחצית אחת של גוף אחד. אין כאן שני ישויות נפרדות שמצאו אחת את השניה בצירוף מקרים שמח. יש כאן חיבור עצמי, שורשי, שנגזר ממקור אחד ומשתוקק לשוב אל האחדות. הנישואין אינם חוזה. הם "בנין עדי עד" — בניין שהיסוד שלו הוא נצחי. ה"קשר של קיימא" אינו רק ביטוי יפה — הוא תיאור מציאות רוחנית.
ב. אם אהבת פעם אחת — תוכל לאהוב שוב הנה הדבר הפשוט שצריך לומר לך, ישר ומן הלב: אם אהבת פעם אחת — תוכל לאהוב שוב. האהבה הראשונה שהרגשת — אותו רגש בוהק של "זה הוא, זאת היא" — לא היתה אשליה. לא היתה הורמון חולף. היתה זו הצצה לאמת הפנימית. רגע של גילוי. כמו שרגע מתן תורה היה "גילוי העצם" — גילוי של מה שתמיד היה אמת — ואחר כך כוסה מחדש בעבודה יומיומית, כך האהבה הראשונה היתה גילוי רגעי של הקשר הנצחי שביניכם. מה שקרה מאז? העפר חזר ומילא את הבאר. הטרדות, הכעסים הקטנים שהצטברו, אכזבות שלא עיבדתם — כל אלו הם "פלישתים" שסתמו את מקור המים. אבל המים — המים עדיין שם.
ג. עבודת החפירה בתניא מבואר ההבדל בין "אהבה התלויה בדבר" לבין "אהבה שאינה תלויה בדבר". אהבה התלויה בדבר — תלויה בהנאה, בהתרגשות, ב'כימיה'. כשאלו פוחתים, האהבה פוחתת. אבל אהבה שאינה תלויה בדבר — היא אהבה שמקורה בהכרת העצם של השני. המי שהוא, מעבר לכל המה שהוא עושה או אינו עושה. אהבה זו — אינה יכולה לכלות. היא יכולה להתכסות. היא יכולה להיות "אהבה מסותרת". אבל בטל? לא. אז מה עושים? לא מנסים ליצור רגש חדש בכח. לא משחזרים את טיול החתונה ומצפים שהצירוף החיצוני יצית מחדש את הפנימי. העבודה היא עבודת חפירה — להסיר את מה שמכסה. הבעל שם טוב לימד אותנו לחפש את הנקודה הפנימית, הניצוץ האלוקי, בכל יהודי — מעבר לכל הקשיים והחיצוניות. אותה עבודה בדיוק חלה כאן, בתוך ביתך. שאל את עצמך: מי היא, בעצם? לא מה מרגיז אותי בה היום, לא מה היא לא עשתה אתמול — אלא מי היא. מה ראיתי בה אז? האם הדבר הזה באמת נעלם — או שהוא רק כוסה? ההתבוננות הזאת היא האת והמכוש. היא החפירה. ומי שחופר באמת — מוצא מים.
נקודה למעשה
שב הערב, בשקט, וכתוב לעצמך — לא לה, רק לעצמך — שלוש סיבות שבגללן בחרת בה. לא מה היא עושה עבורך. אלא מי היא. מה ראית בה אז ועדיין שם. זו תחילת החפירה.
Questions and answers
Q: מה מלמד הפסוק 'כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה' ומה הקשר לבארות שחפר יצחק אבינו?
הרב לנדאו משיב: כיתצור אלעיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לאתשחית אתעצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור (דברים כ׳, י״ט) פתיחה יצחק אבינו חפר בארות. לא בארות חדשות — אלא את אותן הבארות שחפר אברהם אביו, שסתמום פלישתים ומילאום עפר. ויחזור ויקראן בשמות כשמות שקרא להן אברהם אביו. לא שם חדש. לא מקום חדש. אותו מים. אותו מקור. רק — צריך לחפור. יונגערמאן, קח לך משל זה ללב.
Q: מדוע האשה שלך אינה 'מוצר חד-פעמי' שמחליפים כשהשגרה כבדה?
הרב לנדאו משיב: אנחנו חיים בדור של 'להחליף' — כשמשהו מתיישן, מחליפים. כשמשהו אינו 'עובד' — זורקים ולוקחים חדש. הרוח הזו נכנסת לפעמים, ברגע של עייפות ושחיקה, גם לתוך הבית פנימה. ההתלהבות הראשונה שככה. השגרה כבדה. קשיי הפרנסה, גידול הילדים, הלחץ מכל עבר — וב"מ עולה המחשבה: אולי זה פשוט נגמר. אולי האהבה כלתה. אבל יש כאן טעות יסודית. הגמרא במסכת סוטה אומרת: "בת פלוני לפלוני". ובלשון הזוהר הקדוש: איש ואשה הם "פלגא דגופא" — מחצית אחת של גוף אחד. אין כאן שני ישויות נפרדות שמצאו אחת את השניה בצירוף מקרים שמח. יש כאן חיבור עצמי, שורשי, שנגזר ממקור אחד ומשתוקק לשוב אל האחדות. הנישואין אינם חוזה. הם "בנין עדי עד" — בניין שהיסוד שלו הוא נצחי.
Q: האם מי שאהב פעם את אשתו יכול לאהוב אותה שוב?
הרב לנדאו משיב: הנה הדבר הפשוט שצריך לומר לך, ישר ומן הלב: אם אהבת פעם אחת — תוכל לאהוב שוב. האהבה הראשונה שהרגשת — אותו רגש בוהק של "זה הוא, זאת היא" — לא היתה אשליה. לא היתה הורמון חולף. היתה זו הצצה לאמת הפנימית. רגע של גילוי. כמו שרגע מתן תורה היה "גילוי העצם" — גילוי של מה שתמיד היה אמת — ואחר כך כוסה מחדש בעבודה יומיומית, כך האהבה הראשונה היתה גילוי רגעי של הקשר הנצחי שביניכם. מה שקרה מאז? העפר חזר ומילא את הבאר. הטרדות, הכעסים הקטנים שהצטברו, אכזבות שלא עיבדתם — כל אלו הם "פלישתים" שסתמו את מקור המים. אבל המים — המים עדיין שם.
Q: מה ההבדל בין אהבה התלויה בדבר לאהבה שאינה תלויה בדבר, ולמה האהבה בנישואין רק מתכסה ואינה כלה?
הרב לנדאו משיב: בתניא מבואר ההבדל בין "אהבה התלויה בדבר" לבין "אהבה שאינה תלויה בדבר". אהבה התלויה בדבר — תלויה בהנאה, בהתרגשות, ב'כימיה'. כשאלו פוחתים, האהבה פוחתת. אבל אהבה שאינה תלויה בדבר — היא אהבה שמקורה בהכרת העצם של השני. המי שהוא, מעבר לכל המה שהוא עושה או אינו עושה. אהבה זו — אינה יכולה לכלות. היא יכולה להתכסות. היא יכולה להיות "אהבה מסותרת". אבל בטל? לא. אז מה עושים? לא מנסים ליצור רגש חדש בכח. לא משחזרים את טיול החתונה ומצפים שהצירוף החיצוני יצית מחדש את הפנימי. העבודה היא עבודת חפירה — להסיר את מה שמכסה. הבעל שם טוב לימד אותנו לחפש את הנקודה הפנימית, הניצוץ האלוקי, בכל יהודי — מעבר לכל הקשיים והחיצוניות. אותה עבודה בדיוק חלה כאן, בתוך ביתך. שאל את עצמך: מי היא, בעצם?
Q: מה הנקודה למעשה במאמר זה?
הרב לנדאו משיב: שב הערב, בשקט, וכתוב לעצמך — לא לה, רק לעצמך — שלוש סיבות שבגללן בחרת בה. לא מה היא עושה עבורך. אלא מי היא. מה ראית בה אז ועדיין שם. זו תחילת החפירה.