בענין היות האדם צינור ולא בור

פתיחה – הקושיא יושב אתה לפני הגמרא, או שמא לפני הסידור, ואין כלום. לא חיות, לא התלהבות. הראש סתום, הלב קר. ואתה אומר לעצמך: "לא עכשיו. כשאהיה במצב טוב יותר, כשיהיה לי כח, כשארגיש יותר מלא — אז אלמד, אז אתפלל, אז אתן." וכך היום עובר, ואחריו עוד יום, ועוד יום. זוהי טעות היסוד. ולא טעות קטנה.

היסוד – צינור ולא בור יש הבדל יסודי בין בור לבין צינור. הבור נותן ממה שיש בו. כשהוא מלא — נותן. כשהוא ריק — אין לו מה לתת. לכן הוא זקוק קודם כל למילוי עצמי. הצינור אינו נותן מעצמו כלום. הוא רק מעביר. ולכן — הוא יכול להיות ריק לגמרי, שחוק, מסודק. ברגע שנפתח — המים זורמים דרכו. ומשהו קורה: הצינור עצמו נרטב. הוא מתמלא מאותו הדבר שהעביר. זהו היסוד. לא אתה המקור — אתה הכלי. כשאדם יושב עם הרגשה של "אני ריק, אין לי מה לתת", הוא מתייחס לעצמו כאל בור. אך האמת היא שהוא צינור. ולצינור אין שאלה של "כמה יש בי" — יש רק שאלה אחת: האם אני פתוח?

העמקה – פתיחות ולא מילוי בלשון החסידות: ה"מילוי" הוא ה"יש" וה"ישות" — ההרגשה שאני צריך להיות מלא מעצמי לפני שאוכל לפעול. ו"ישות" זו היא עצמה מה שחוסמת את השפע. לעומתה, ה"פתיחות" היא הביטול — ההסכמה לפעול גם מתוך ריקנות, מתוך "אין". ודווקא הביטול הזה פותח את הצינור ומחבר אותו למקור שאינו אוזל לעולם. רבינו הזקן כותב בתניא שהעצה למי שלבו ריק ואין בו חיות, היא לא להמתין לחיות — אלא לעסוק בתורה ומצוות גם "בלא שום חיות ורגש." שכן המעשה עצמו פועל. וכן כתב שם שהנתינה — פעולת הצדקה — היא שמעוררת את אור אין סוף למטה. לא שהמילוי קודם לנתינה, אלא שהנתינה היא עצמה הגילוי. וכך כתב הזהר הקדוש: "אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" — ההתעוררות מלמטה מעוררת את ההשפעה מלמעלה. הפעולה הקטנה שלך היא שפותחת את השערים.

הראיה – נס חנוכה בגמרא במסכת שבת מסופר הנס: פך שמן אחד, מוכן לא יותר מיום אחד, וממנו הדליקו שמונה ימים. אך שים לב לנקודה שלפני הנס. החשמונאים ידעו שהשמן לא יספיק. לא המתינו לאסוף עוד שמן. לא אמרו "כשיהיה לנו מספיק — נדליק." הם פתחו את הצינור. הם הדליקו. ובאותו רגע — ה' שלח את השמן. ויש לנו מעשה מקביל בדברי הימים שלנו פנים: אלישע הנביא ואותה אשה שאמרה "אין בבית כי אם אסוך שמן". גם שם — שמן כמעט ולא היה. אבל היו כלים. היתה פתיחות. וכל עוד היו כלים פתוחים, השמן המשיך לזרום. כשאזלו הכלים — פסק השמן. לא השמן קצה, הכלים קצו.

החידוש – לא מפני שיש שמן מדליקים וזהו החידוש: לא מפני שיש לך שמן אתה מדליק. אלא מפני שאתה מדליק — אתה מגלה את השמן. הפעולה היא עצמה הגילוי. המוכנות אינה תנאי מקדים — היא תוצאה. לא פועלים מפני שמרגישים מלאים, אלא מתמלאים מפני שפועלים. ולכן ישראל אמרו "נעשה ונשמע" — ולא "נשמע ונעשה". קודם הפעולה, ואחר כך באה ההבנה, באה החיות, בא ה"שמן" הפנימי. וכן כתב בעל ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות." המעשה החיצוני הוא שמעצב את הפנימיות, ולא להיפך.