בענין השותפות שבקידוש

פתיחה יש רגעים בשבוע שבהם אתה מרגיש את זה בבטן — שאתה לא מנהל את חייך, אלא החיים מנהלים אותך. הפרנסה, הבריאות, החינוך, הזוגיות — הכול "קורה לך". אתה בתוך מערכת ענקית, מסובב את גלגליה, ממלא את תפקידך, אבל מי ששואל אותך מה אתה רוצה? מי שנותן לך מקום ליזום, להשפיע, לומר — ככה אני רוצה שהסיפור הזה ייראה? כמעט אף אחד. וזה לא רק תחושה. זה מצב אמיתי של ימות החול, של ה"עבודא דחול" — ששת הימים שבהם אתה עושה, פועל, מבצע, אבל לרוב מלמטה. ואז מגיע ליל שבת.

תנועה ראשונה — המהפך שבמילים חז"ל אומרים דבר מרעיש במסכת שבת: "כל המקדש על היין בליל שבת — מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית." עצור כאן רגע. לא "כאילו עזר". לא "כאילו השתתף". — שותף. שותף ממש, במעשה בראשית. הקב"ה ברא את העולם בששת ימי בראשית, וכתוב: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" — ויכולו, נגמר. ובליל שבת, כשאתה עומד עם הכוס ביד ואומר "ויכולו", אתה מצטרף להכרזה הזו בפיך. ופיך — הוא כלי. ובאמצעות הכלי הזה, אתה נכנס למעגל. זה לא ציור שפתיים. זה שינוי מצב.

ציר — מהמשרה לדירקטוריון תחשוב על זה כך. כל השבוע אתה קופאי בחברה של מיליארדים. אתה יודע את הנהלים, ממלא את המשמרת, עושה את שלך — אבל הכיוון של החברה? ההחלטות הגדולות? זה לא הגיע אליך. ואז, ביום שישי בלילה, המנכ"ל מתקשר ואומר: בוא, שב. אתה שותף. לא "בוא תשמע מה שהחלטתי" — אלא מה דעתך? איך אתה רוצה שהמפעל המשותף הזה יתקדם? זו ה"ישיבת דירקטוריון" השבועית שלך עם בורא עולם.

תנועה שנייה — לא משל בלבד יש מי שיאמר: זה משל יפה, אבל מה בפועל? מה אני עושה עם זה? ומכאן בדיוק הנקודה: השותפות אינה פסיבית. שותף מדבר. שותף מביא את דעתו. אז בפעם הבאה שאתה אוחז בכוס של קידוש — אל תחפז. עצור שניות ספורות לפני שאתה פותח את פיך. תסגור את העיניים. ותעלה בדעתך את חייך, משפחתך, מה שאתה צריך, מה שאתה רוצה שיהיה. ואז אמור לשותף שלך — בלב, בפה, בשקט, בבכי, בחיוך — ככה אני רוצה שהסיפור יתקדם. ככה אני רוצה שהמפעל הזה יגדל. זו לא ברכה בלבד. זו השפעה ממשית של שותף על הכיוון המשותף. ולשותף שלך יש את הכוח לממש את מה שאתה מביא לשולחן.