Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

ויאמר טעם עולם הבא

פתיחה יש אדם שכל השבוע הוא רץ. רץ לעבודה, רץ לחביות, רץ אל מה שטרם גמר ומה שעוד עומד לפניו. ובתוך המריצה — רעש. לא תמיד רעש שנשמע באזנים, אלא הרעש הפנימי: הלחץ, החרדה, המחשבות שלא נרגעות. ופעם בשנה לוקח אותו האדם חופשה. נוסע. מחלף את הנוף. אבל הרעש — בא אתו. הוא בטלפון, בתוך המחשבות, בשיחות. כי הרעש אינו במקום, הוא בפנים. והשאלה היא: יש בכלל מנוחה בעולם הזה?

א. הקושיא מנוחה — כלם רודפים אחריה. המלה "שלום" נאמרת כל יום עשרות פעמים, בברכות, בפגישות, בתפלות. כלנו חושקים בה. אבל רוב הזמן היא נראית כמו אופק — תמיד קצת רחוק יותר. אחרי שאסים את הפרויקט, אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שהחובות יסתימו. והנה חכמינו זכרונם לברכה אומרים משהו מפתיע: "שבת מעין עולם הבא." עולם הבא — זה לא רק מתנה לעתיד, זה טעם שמגיע כל שבת. אבל הקושיא עומדת: אם המנוחה מגיע כל שבוע, מדוע כל כך הרבה פעמים גם השבת עוברת בלי שנרגש בה?

ב. ההבדל — שביתה לעמת מנוחה כאן יש לדקד היטב. שביתה — פרושה: לעצר. כבוי הרדיו. הפסקת המלאכה. לא לעשות. זה דבר חיובי, אבל במהותו הוא שלילי — הפסק הרעש. אבל מנוחה — זה דבר אחר לגמרי. מנוחה אינה שהרעש נשתק, אלא שהאדם עלה למקום שבו הרעש כלל אינו קים. הזהר הקדוש קורא לשבת "יומא דנשמתין" — יום של נשמות, כי בו מתגלה מדרגה שמעל לטבע הזמן וטרדת הקיום. לא נשתק הרעש — האדם פשוט אינו עוד באולם שבו הרעש משמיע עצמו. דמוי פשוט: כבוי הרדיו הוא שביתה. אבל לצאת מן הארץ ולעלות למעלה — שם הרעש של מטה פשוט לא מגיע. זו מנוחה. זו השבת. ורבנו הזקן כותב בלקוטי תורה שהמנוחה של שבת אינה הפסד המלאכה בלבד, אלא היא ענין "התעלות הנשמה למקורה". מקור — כלומר, למקום שלפני הירידה להתלבשות בעולם. מקום שהלחץ והחסרון לא נכנסים בשעריו.

ג. שינוי ההכרה — מי אתה בשבת? בימות החל, האדם שורד את השבוע. זה לא גנאי — כך בנה הקדוש ברוך הוא את העולם. "כי תלד אשה" — "בעצב תלדי בנים". עולם של עמל ומאמץ. אבל בשבת — משהו משתנה. "וינח ביום השביעי" — חז"ל מלמדים שבכלית הבריאה ביום השביעי נברא המנוחה עצמו. לא ההפסד, אלא המנוחה כישות קימת. ומה היא הנשמה היתרה אם לא הכלי שנתנה לאדם לקבל את המתנה הזו? בשבת, אתה אינך רק אחד שלא עשה מלאכה. אתה נשמה הטועמת נצח. "מעין עולם הבא" — לא מטאפורה, אלא חויה ממשית: קיום בלי חרדת הקיום. זהו שינוי זהות, לא שינוי לוח זמנים.

סיום — המתנה מגיעה האדם מבלה כל חייו ברדיפה אחר שלום. והנה — הוא מגיע כל שבת בליל ששי. אינו מבקש הזמנה, אינו ממתין לרשות. הוא בא. השאלה האמתית אינה "איך אשיג מנוחה?" אלא: "האם אני נוכח כשהיא מגיעה?"

נקודה למעשה

בשבת הקרובה, ברגע של הדלקת הנרות או בקריאת שלום עליכם — עצר לרגע ושאל את עצמך: איזה אדם אני הרגע? השורד את השבוע, או הנשמה שקבלה מתנה? המתנה כבר כאן. צריך רק להסכים לקבל אותה.

Questions and answers

Q: למה גם בחופשה האדם לא מוצא מנוחה מהרעש הפנימי?

הרב לנדאו משיב: פתיחה יש אדם שכל השבוע הוא רץ. רץ לעבודה, רץ לחביות, רץ אל מה שטרם גמר ומה שעוד עומד לפניו. ובתוך המריצה — רעש. לא תמיד רעש שנשמע באזנים, אלא הרעש הפנימי: הלחץ, החרדה, המחשבות שלא נרגעות. ופעם בשנה לוקח אותו האדם חופשה. נוסע. מחלף את הנוף. אבל הרעש — בא אתו. הוא בטלפון, בתוך המחשבות, בשיחות. כי הרעש אינו במקום, הוא בפנים. והשאלה היא: יש בכלל מנוחה בעולם הזה?

Q: אם השבת היא מעין עולם הבא, מדוע פעמים רבות היא עוברת בלי שנרגיש במנוחה?

הרב לנדאו משיב: מנוחה — כלם רודפים אחריה. המלה "שלום" נאמרת כל יום עשרות פעמים, בברכות, בפגישות, בתפלות. כלנו חושקים בה. אבל רוב הזמן היא נראית כמו אופק — תמיד קצת רחוק יותר. אחרי שאסים את הפרויקט, אחרי שהילדים יגדלו, אחרי שהחובות יסתימו. והנה חכמינו זכרונם לברכה אומרים משהו מפתיע: "שבת מעין עולם הבא." עולם הבא — זה לא רק מתנה לעתיד, זה טעם שמגיע כל שבת. אבל הקושיא עומדת: אם המנוחה מגיע כל שבוע, מדוע כל כך הרבה פעמים גם השבת עוברת בלי שנרגש בה?

Q: מה ההבדל בין שביתה למנוחה בשבת?

הרב לנדאו משיב: כאן יש לדקד היטב. שביתה — פרושה: לעצר. כבוי הרדיו. הפסקת המלאכה. לא לעשות. זה דבר חיובי, אבל במהותו הוא שלילי — הפסק הרעש. אבל מנוחה — זה דבר אחר לגמרי. מנוחה אינה שהרעש נשתק, אלא שהאדם עלה למקום שבו הרעש כלל אינו קים. הזהר הקדוש קורא לשבת "יומא דנשמתין" — יום של נשמות, כי בו מתגלה מדרגה שמעל לטבע הזמן וטרדת הקיום. לא נשתק הרעש — האדם פשוט אינו עוד באולם שבו הרעש משמיע עצמו. דמוי פשוט: כבוי הרדיו הוא שביתה. אבל לצאת מן הארץ ולעלות למעלה — שם הרעש של מטה פשוט לא מגיע. זו מנוחה. זו השבת. ורבנו הזקן כותב בלקוטי תורה שהמנוחה של שבת אינה הפסד המלאכה בלבד, אלא היא ענין "התעלות הנשמה למקורה". מקור — כלומר, למקום שלפני הירידה להתלבשות בעולם. מקום שהלחץ והחסרון לא נכנסים בשעריו.

Q: איך נראית הריצה של אדם במשך כל השבוע?

הרב לנדאו משיב: רץ לעבודה, רץ לחביות, רץ אל מה שטרם גמר ומה שעוד עומד לפניו.

Q: מה כדאי לשאול את עצמי ברגע הדלקת נרות שבת?

הרב לנדאו משיב: בשבת הקרובה, ברגע של הדלקת הנרות או בקריאת שלום עליכם — עצר לרגע ושאל את עצמך: איזה אדם אני הרגע? השורד את השבוע, או הנשמה שקבלה מתנה? המתנה כבר כאן. צריך רק להסכים לקבל אותה.

Follow us on Facebook