בענין צר וצוהר

נקודה למעשה

פעם הבאה שאתה יושב ומתחיל לספור את הצרות ולתאר את הקושי — עצור. שאל את עצמך שאלה אחת בלבד: מה הצירוף שלי כרגע? לא: מה המצב שלי? — אלא: מה הצירוף שלי? האותיות שהקב"ה נתן לך — הן הן. הן לא ישתנו. אך הצירוף? הצירוף בידך. תפסיק להאשים את חומר הגלם. תתחיל לעבוד על הנוסחה. צר — או צהר. אותן אותיות. אתה הוא המצרף.

Questions and answers

Q: מדוע מים מכבים אש ואילו גז מימן, שהוא ממרכיבי המים, בוער ומתפוצץ?

הרב לנדאו משיב: פתיחה שאלה פשוטה, אך תשובתה עמוקה: מדוע מים כובים אש, ואילו גז מימן — שהוא אחד ממרכיבי המים עצמם — בוער ומפוצץ? הרי שניהם עשויים מאותם יסודות: מימן וחמצן. אין כאן הבדל בחומר, יש כאן הבדל בצירוף בלבד. שינוי קטן בנוסחה — ותוצאה הפוכה לגמרי: כאן חיים, כאן מוות; כאן כיבוי, כאן בעירה. אתה שואל: מה לכימיה ולחיי הנפש? הכל.

Q: מה מלמדת תורת הבעל שם טוב על צירופי האותיות כחומר הגלם של הבריאה?

הרב לנדאו משיב: יסוד גדול מסד תורת הבעל שם טוב הוא, שכל מציאות הנבראים, בין ברוחניות ובין בגשמיות, אינה אלא גילוי של צירופי אותיות הדיבור האלקי. כמבואר בשער היחוד והאמונה: "כי האבן ועפר הארץ... חיותם וקיומם הוא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם". האותיות הן חומר הגלם הרוחני של כל נברא. אין דבר בעולם שאינו עומד על כח האותיות שמהוות אותו ומקיימות אותו בכל רגע ורגע. ומכאן, עיקר גדול: אין ההבדל בין מציאות של טובה למציאות של היפוכה — בחומר הגלם, כי אם בצירוף. האותיות עצמן — נייטרליות הן.

Q: מה הקשר בין המילה "צר" לבין "צהר תעשה לתבה"?

הרב לנדאו משיב: עתה עמוד ותן דעתך על דבר מפתיע שבתורה עצמה. הפסוק אומר: "צהר תעשה לתבה" — ורש"י פירש שם: "יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם". צהר — הוא האור, החלון, הפתח שדרכו נכנס האור לתוך החשכה. עכשיו הבט היטב: צר. צהר. המילה "צר" — צרה, אויב, מיצר — ומילת "צהר" — אור, פתח, ישועה — עשויות מאותן אותיות יסוד: צ' ור'. ההבדל ביניהן? אות אחת. ניקוד אחד. צירוף אחד. וכדוגמא זו — "נגע" ו"ענג": אותן שלוש אותיות, נו"ן גימ"ל עי"ן, ובהיפוך הסדר — נגע הופך לענג. טומאה מחד, שעשוע מאידך. הכל תלוי בצירוף.

Q: אם הקב"ה נותן את האותיות של החיים, מי קובע את הצירוף שלהן?

הרב לנדאו משיב: אבל עד כאן — דקדוק בלבד. עתה הנמשל. הקב"ה נותן לך את "האותיות" של חייך. הוא נותן לך את הנסיבות, את הקשיים, את המצבים שאתה נמצא בהם. חומר גלם. הוא, כביכול, ה"כימאי" שמסר לך את החומרים — אך אתה הוא המצרף. מה קובע את הצירוף? האמונה והבטחון שלך. לא המצב — אלא התגובה הפנימית שלך למצב. ראיה חיה לדבר: רבי חנינא בן דוסא, כשאמרו לו שדלק חומץ במקום שמן, השיב: "מי שאמר לשמן וידלוק — יאמר לחומץ וידלוק". האם השתנה החומץ? לא. אך כח האמונה שינה את הצירוף, ואותו חומץ בדיוק — בער. לא חומר גלם אחר. אותו חומר גלם. צירוף שונה. כך אתה: כשאתה עומד מול "צר" — קשי, לחץ, מיצר — בידך לשאול: כיצד אני מצרף את האותיות האלה?

Q: איזו שאלה כדאי לשאול את עצמך כשאתה מתחיל לספור את הצרות שלך?

הרב לנדאו משיב: פעם הבאה שאתה יושב ומתחיל לספור את הצרות ולתאר את הקושי — עצור. שאל את עצמך שאלה אחת בלבד: מה הצירוף שלי כרגע? לא: מה המצב שלי? — אלא: מה הצירוף שלי? האותיות שהקב"ה נתן לך — הן הן. הן לא ישתנו. אך הצירוף? הצירוף בידך. תפסיק להאשים את חומר הגלם. תתחיל לעבוד על הנוסחה. צר — או צהר. אותן אותיות. אתה הוא המצרף.