בענין עת לחשות ועת לדבר
לכל זמן ועת לכלחפץ תחת השמים (קהלת ג׳, א׳)
פתיחה "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... עת לחשות ועת לדבר." עמד שלמה המלך בחכמתו וחילק את עתות העולם לשניים – עת לדבר ועת לחשות. ולכאורה, מה החידוש? הרי כל אדם יודע שיש שעה שמדברים ושעה שלא. אלא שנראה לומר שאין כאן עצה טכנית בלבד, אלא ביאור עמוק בטבע הנפש פנימה. ולהבין זאת, צריכים ליגע קצת.
ביאור היסוד – שני עולמות בנפש ידוע בתורת החסידות שיש בנפש האדם שני עולמות שונים ביסודם: עולם השכל ועולם המידות. השכל פועל על ציר אחד – אמת ושקר, נכון ולא נכון. כשמביאים לשכל ראיה ברורה, הוא מקבל אותה, ה'שאלה נסגרת', ועוברים הלאה. אבל הלב – המידות, הרגש – פועלים על ציר אחר לגמרי: כאב וריפוי. וכאן, ידידי, טמון מקור תסכול עמוק במציאות הזוגית. קרה משהו. פגעת, שגגת, והסברת את עצמך. ההסבר היה נכון. ההתנצלות הייתה אמיתית. השכל שלך – ושל בת זוגך – קיבל אותה. ויום אחד, שבוע אחר, עולה הכאב שוב. ואתה אומר בתמיהה, לפעמים בתסכול: "כבר עניתי על זה! כבר דיברנו!" ולבך אומר לך: "סיימנו עם זה." אבל הנפש שלה אומרת: "עדיין לא." מה קרה כאן?
הערה א' – כשל השידור, לא כשל הקבלה החידוש הוא זה: כשהכאב חוזר, אינו מעיד על עקשנות. אינו מעיד שהיא 'לא מקשיבה לך'. הוא מעיד על דבר אחד בלבד – שהתשובה שלך לא נחתה. לא נחתה – לא בלב, לא בנפש פנימה. היא נקלטה בשכל, אבל הפצע יושב עמוק יותר. ו"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב" – ואם הם לא נכנסו, סימן שהם לא יצאו מהמקום הנכון, או לא הגיעו בדרך הנכונה. משל הדבר – אדם שזרע זרע באדמה. ביום הראשון הוא בא לבדוק אם כבר צמח. ביום השני הוא מושך בנבט הקטן כדי לזרז את גדילתו. הפעולה הזו אינה מזרזת – היא הורגת את השורשים כליל. הזרע נזרע, אבל הצמיחה אינה ביד הזרען – היא ביד האדמה, ביד הזמן. כך הדיבור: הוא הזרע. אבל הזמן הוא האדמה. ואם חוזרים ואומרים "כבר עניתי! כבר הסברתי!" – הרי זה כמו משיכת הנבט. לא שאלת 'למה הוא עדיין לא צמח' – אתה מנע ממנו לצמוח.
הערה ב' – 'עת לחשות' כעבודה עמוקה מכאן מובן ביאור חדש בפסוק. "עת לחשות ועת לדבר" – אין הכוונה שפעמים שותקים ופעמים מדברים כמנהג העולם. אלא שיש מצבים בהם הדיבור עצמו, הנכון ככל שיהיה, הוא המכשול. יש עת שבה רק השתיקה היא התיקון. וכן מצינו אצל חברי איוב, שישבו עמו שבעה ימים ולא דיברו דבר, "כי ראו כי גדל הכאב מאד." ופירשו המפרשים שזו הייתה הנחמה האמיתית – הנוכחות, לא המילים. כך גם "וידם אהרן" – שתיקתו של אהרן לאחר מות בניו. אמר רש"י שם שקיבל שכר על שתיקתו. יש שתיקה שיש בה יותר כח מכל מילה.
נקודה למעשה
אז מה עושים בפועל? הפעם הבאה שהכאב עולה שוב – תפסיק לחפש מילים חדשות, הסברים טובים יותר, היגיון חד יותר. כי הבעיה אינה בהסבר. הבעיה היא שניסית לענות בשפה השכלית על כאב שחי בשפה אחרת לגמרי. שב. תקשיב. לא כדי לענות – כדי לשמוע. "מענה רך ישיב חמה." ולפעמים המענה הרך ביותר הוא שקט שלם, נוכחות שלמה, ולב שאינו ממהר לסגור את השאלה. כי עת לחשות – זו אינה חולשה. זו הגבורה שמבינה: לא כל דבר מתוקן במילים. יש ריפוי שרק הזמן יכול לעשות, ותפקידך הוא לא למנוע ממנו לפעול.
Questions and answers
Q: מה מלמד הפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" על עת לחשות ועת לדבר?
הרב לנדאו משיב: לכל זמן ועת לכלחפץ תחת השמים (קהלת ג׳, א׳) פתיחה "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... עת לחשות ועת לדבר." עמד שלמה המלך בחכמתו וחילק את עתות העולם לשניים – עת לדבר ועת לחשות. ולכאורה, מה החידוש? הרי כל אדם יודע שיש שעה שמדברים ושעה שלא. אלא שנראה לומר שאין כאן עצה טכנית בלבד, אלא ביאור עמוק בטבע הנפש פנימה. ולהבין זאת, צריכים ליגע קצת. ביאור היסוד – שני עולמות בנפש ידוע בתורת החסידות שיש בנפש האדם שני עולמות שונים ביסודם: עולם השכל ועולם המידות. השכל פועל על ציר אחד – אמת ושקר, נכון ולא נכון. כשמביאים לשכל ראיה ברורה, הוא מקבל אותה, ה'שאלה נסגרת', ועוברים הלאה. אבל הלב – המידות, הרגש – פועלים על ציר אחר לגמרי: כאב וריפוי. וכאן, ידידי, טמון מקור תסכול עמוק במציאות הזוגית.
Q: כיצד חילק שלמה המלך את עתות העולם?
הרב לנדאו משיב: עת לחשות ועת לדבר." עמד שלמה המלך בחכמתו וחילק את עתות העולם לשניים – עת לדבר ועת לחשות.
Q: האם "עת לחשות ועת לדבר" היא רק עצה טכנית?
הרב לנדאו משיב: אלא שנראה לומר שאין כאן עצה טכנית בלבד, אלא ביאור עמוק בטבע הנפש פנימה.
Q: מהם שני העולמות שבנפש האדם לפי תורת החסידות?
הרב לנדאו משיב: ביאור היסוד – שני עולמות בנפש ידוע בתורת החסידות שיש בנפש האדם שני עולמות שונים ביסודם: עולם השכל ועולם המידות.
Q: מה עושים בפועל כשהכאב של בת הזוג עולה שוב ושוב?
הרב לנדאו משיב: אז מה עושים בפועל? הפעם הבאה שהכאב עולה שוב – תפסיק לחפש מילים חדשות, הסברים טובים יותר, היגיון חד יותר. כי הבעיה אינה בהסבר. הבעיה היא שניסית לענות בשפה השכלית על כאב שחי בשפה אחרת לגמרי. שב. תקשיב. לא כדי לענות – כדי לשמוע. "מענה רך ישיב חמה." ולפעמים המענה הרך ביותר הוא שקט שלם, נוכחות שלמה, ולב שאינו ממהר לסגור את השאלה. כי עת לחשות – זו אינה חולשה. זו הגבורה שמבינה: לא כל דבר מתוקן במילים. יש ריפוי שרק הזמן יכול לעשות, ותפקידך הוא לא למנוע ממנו לפעול.