בענין עולם חסד יבנה

כיאמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם (תהלים פ״ט, ג׳)

פתיחה יש יונגערמאן שקם בבוקר ומרגיש כאילו הוא נלחם. נלחם על הפרנסה, נלחם על השלום בית, נלחם אפילו על שעת מנוחה. מתפלל — ואין מענה. עובד — ואין הרחבה. ומתחיל לשאול את עצמו בשקט: מה אני עושה לא בסדר? שאלה זו היא שאלה טובה. אבל התשובה עשויה להפתיע.

תנועה ראשונה — "עולם חסד יבנה": חוק יסוד, לא סיסמא הפסוק אומר: "כי אמרתי עולם חסד יבנה". לא "עולם חסד קיבל" — אלא יבנה. הבניה, ההתפשטות, הזרימה — כולן חסד, כולן נתינה. זה לא רעיון מוסרי בלבד. זהו חוק יסוד של המציאות. כמו שהגרביטציה משכה כלפי מטה, כך כל קיום האמיתי זורם כלפי חוץ, מהמרכז אל הפריפריה, מהאין אל היש, מהנותן אל המקבל. בלשון הזהר, ישנם שני עמודים: משפיע ומקבל; ועיקר הוויית העולמות כולם הוא המשפיע — ה' יתברך, שהוא נותן כל היש. כשאדם פועל מתוך נתינה, הוא כביכול "שוחה עם הזרם" של הבריאה. וכשאדם פועל מתוך אנוכיות בלבד — כל כולו מה אקבל, מה שלי — הוא שוחה נגד הזרם. ומי שנלחם בחוקי הטבע, בסוף — מפסיד. לכן, אמרו חז"ל: "מרבה נכסים מרבה דאגה". לא כעונש על העושר, חלילה, אלא כתיאור אמיתי של מה שקורה כשהאדם חי בתוך עצמו בלבד: כל כך עסוק בשמירה, בשליטה, בחשבון — ואין שם שמחה ואין שם זרימה.

תנועה שניה — הנתינה אינה עסקה; היא "יישור קו" כאן הנקודה העיקרית, וצריך לעמוד עליה היטב. הגמרא במסכת תענית אומרת: "עשר בשביל שתתעשר". ופשוטו כמשמעו — תן מעשר ותתעשר. אבל שמא נחשוב שזוהי עסקה: "אני נותן עשירית, ה' נותן לי תשע ידות בחזרה". כאילו מין שוק, מין חליפין. זה אינו הדיוק הפנימי. הביאור העמוק יותר הוא כדלהלן: הברכה קיימת ממילא. השפע זורם תמיד מלמעלה. הבעיה אינה חוסר שפע מלמעלה — הבעיה היא חוסר כלי מלמטה. ומעשה אלישע ואשת עובדיה מדגים זאת בצורה שאין ברורה ממנה: "כי אזל השמן" — כשנגמרו הכלים, נפסק השמן. השמן — שהוא השפע — לא פסק מצד עצמו. הוא פסק כי לא היה כלי לקבלו. הנתינה שלנו — הצדקה, עזרת הזולת, אהבת ישראל — יוצרת את הכלי. היא מרחיבה את הלב, מבטלת את הסגירות הפנימית, ומיישרת אותנו עם ה"תדר" של הבריאה. ולכן, כשאדם נותן — הוא לא גורם לברכה להיוולד. הוא פשוט הופך את עצמו לצינור שדרכו הברכה, שהייתה שם כל הזמן, יכולה סוף סוף לזרום. כך כתב רבנו הזקן באגרת הקודש: הצדקה פותחת את הצינור, מחברת את האדם לשורש השפע שלמעלה. ולכן נאמר במשלי: "מלוה ה' חונן דל" — מי שנותן לעני, אינו נותן מ"שלו". הוא כביכול מלוה את ה', כי הוא פועל בתוך אותו זרם אלקי של נתינה. ועוד זאת: הדביקות עצמה — הhitkalelut של האדם בתכונת הנותן — היא עצמה השכר. "מה הוא רחום אף אתה רחום". כשאתה נותן, אינך רק "מקבל ברכה". אתה נעשה כדמות הנותן, ובכך מתחבר לשורש החיים האמיתי.