בענין האחריות שאחרי המכה

פתיחה כתוב בספר איכה: "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" — ומיד לאחריה: "נחפשה דרכינו ונחקרה, ונשובה עד ה'". שתי פסוקים, שתי תנועות: האחת מתאוננת, האחרת חוקרת ופועלת. ביניהן — פחות מרגע. וכאן כל השאלה. יושב לפניך יהודי — ירושלים אחד, בעל עסק, אבא, בעל בית — ואיזה מכה פגעה בו. אולי שותף בגדו בו, אולי ילד שהולך בדרך לא טובה, אולי פרנסה שנסגרה בלא אזהרה. הכאב אמיתי, הוא לא ממציא כלום. ומה הוא עושה? הוא נהיה פרקליט של הקיפאון שלו. בונה את התיק, מוכיח את העוול, מחזיר שוב ושוב את הסרט. ויתכן שהוא גם צודק לחלוטין. אבל בזמן שהוא מוכיח מי הכה, החיים שואלים שאלה אחרת: ומה עכשיו?

היסוד: שני שלבים, אחריות אחת יש להבחין הבחנה יסודית בין שני שלבים נפרדים לחלוטין. השלב הראשון — המכה עצמה. הכשלון, הבגידה, הדלת שנסגרה. על זה אין לך שליטה תמיד. גם הרמב"ם כתב שהבחירה החפשית אינה שהמציאות כולה כפופה לרצוננו, אלא שבחינת מידותינו ותגובותינו — שם הבחירה נתונה. השלב השני — ה'רגע שאחרי'. הרגע שבו אתה עדיין אוחז בהגה, אפילו אחרי ההתנגשות. ושם — שם כל האחריות שלך, ושם כל הכח שלך. באגרת הקודש כתב רבנו הזקן שהנסיון אינו עונש, אלא שאלה. הקב"ה פונה אל האדם דרך נסיבותיו ושואל: מה תעשה עם זה? ולכן השאלה הנכונה אחרי כל מכה אינה "למה זה קרה לי?" — אלא "מה זה דורש ממני?"

הערה א' — בין קטנות המוחין לגדלות המוחין בלשון החסידות מכנים את שתי מדרגות התגובה הללו: קטנות המוחין וגדלות המוחין. ה"קטן" — ובדיוק כמו שהמקרא מדבר על "ילד" לעומת "גבר" — שואל: מי עשה לי את זה? הוא שקוע בזיהוי הפוגע. ה"איש", בלשון רבינו יונה: "שבע יפול צדיק וקם" — הצדיק אינו שואל כמה פעמים נפל, אלא קם. ה"וקם" הוא תשובת ה"גדלות" לשאלת ה"מה עכשיו?". זה לא נחמה, זה ציווי. רבי יהושע בן קרחה אמר: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" — כלומר, הבחירה תמיד פתוחה, תמיד יש עוד "יום", תמיד יש עוד תנועה אפשרית קדימה. הקיפאון אינו גזרה — הוא בחירה.

הערה ב' — בין תלונה להולדה כאן החידוש החד ביותר. ה"תלונה" — הסבר, ההצדקה, האשמת הנסיבות — נותנת הקלה רגעית. זה מובן. הכאב זקוק לאיזה מקום. אבל כשם שהאדמו"ר הזקן מבאר בתניא שה'עצבות' היא "טמאה" לא מפני שהכאב אינו אמיתי, אלא מפני שהיא משתקת ואינה מולידה כלום, כך "התלונה" — אפילו הצודקת — אם היא נהיית מגורים קבועים, היא עקרה. היא מנציחה את ה"ירידה" ומסרבת ל"עליה". לעומתה, ה"אחריות" — responsibility, בלע"ז; "מה זה דורש ממני?" — היא פעולה שמולידה מציאות חדשה. זוהי ממש המשמעות של ירידה צורך עליה: הירידה עצמה אינה הבעיה; הסירוב לעלות — הוא הבעיה. העליה תלויה ב"וקם" שבא אחרי ה"יפול". ובלשון הבעש"ט הקדוש: "במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא כולו". אם מחשבתך שקועה בתלונה על העבר — שם אתה כלוא, בעבר. אם מחשבתך מופנית ל"מה עכשיו?" — אתה כבר בתנועה, אתה כבר בדרך.