Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

בענין ההולכה נגד הזרם

לאתהיה אחרירבים לרעת ולאתענה עלרב לנטת אחרי רבים להטת (שמות כ״ג, ב׳)

יש אמרה פשוטה, כמעט גסה בפשטותה, שמי שמכיר אותה אי-אפשר שישכחה: רק דגים מתים שוחים עם הזרם. עמוד רגע עם זה. דג מת — אין לו בחירה. המים לוקחים אותו לאן שהם רוצים. אבל דג חי, דג שיש בו חיות ממש, הוא זה שבוחר לשחות כנגד המים השוטפים. העמידה בפני הזרם אינה כישלונו של הדג — היא הוכחת חיותו. כאן טמון שיעור שלם בעבודת ה'.

א. הזרם ושמו הרגל מהו ה'זרם' שבו אנו שוחים? אל תחשוב מיד על פיתויים גסים. הזרם הגדול, הסוחף, הוא דבר שקט הרבה יותר — הוא הרגל, הוא ה'כך עושים', הוא הקלות שבנתיב המוכר. הרי יודע כל יונגערמאן את התחושה הזו: הבוקר, אחרי שניות ספורות של ערות, כבר ה'גוף רוצה לישון עוד', הראש אומר 'אחר-כך', ה'עייפות' מנסחת את עצמה כסיבה הגיונית לחלוטין לא לקום למניין. זה הזרם. הוא אינו רועש, הוא אינו מפחיד — הוא פשוט מושך. כי כך טבעה של הנפש הבהמית, כמבואר בתניא: היא שואפת למנוחה, לדרך הקלה, ל'עם כולם'. ובדרך זו — ההיסחפות הרוחנית.

ב. אברהם העברי — האב-טיפוס הקב"ה ברא עולמו כך שהאות גנוז בתוך הנמשל. לכן נצטוינו לעיין ב'מעשה בראשית' ולשמוע את ההוראה. אברהם אבינו נקרא 'העברי'. מדוע? מפרש המדרש: "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד." לא סתם גיאוגרפיה. כל העולם נמשך לעבר אחד — עבר הקלות, ההסכמה, הרוב — ואברהם עמד לבדו מהעבר השני. הוא לא הלך עם הזרם, לא כשזרקו אותו לכבשן, ולא כשנצטווה "לך-לך". זהו אב-הטיפוס של כל יהודי. בעומק מהותנו, כולנו עברים — אנשי העבר השני. כי הנשמה שבנו, הניצוץ האלוקי, הוא מעצם טבעו נגד-הזרם. הבעיה היא רק כשאנחנו שוכחים מאיזה עבר אנחנו.

ג. המאבק הוא הסימן, לא הבעיה כאן צריך לומר דבר שיכול לשנות את כל הפרספקטיבה. אתה מרגיש שעבודת ה' קשה לך? שיש מאמץ, מאבק, התמודדות מתמדת? הקערה הפוכה: זה אינו סימן חולשה — זה אות חיים. מבאר רבינו הזקן בתניא שהבינוני — ולכך צריכים כולנו לשאוף — הוא זה שכל ימיו הם מלחמה. לא פעם, לא שלב עובר. מלחמה מתמדת. ולכן כותב שם: "ולא לאו דוקא שעה" — זו הגדרת המצב, לא תקלה שיש לתקן. כשהדג שוחה נגד הזרם, הוא מרגיש את ההתנגדות של המים. הוא עובד. הוא מתאמץ. וזה בדיוק הסימן שהוא חי. כך אתה, יהודי: כשאתה מרגיש את הקושי שבקימה, שבלימוד, שבתפילה עם כוונה — הניצוץ האלוקי שבך פועל. הנפש האלוקית חיה ומתנגדת לזרם הבהמי. ה'כובד' שאתה חש הוא מצב של בריאות, לא של חולי. לחשוש צריך דוקא כשהמאבק נפסק לגמרי — כי אז יש שאלה: האם עברנו לצד שני?

נקודה למעשה

בחר לך היום — ממש היום — פרט קטן אחד שבו 'הזרם' לוחץ עליך. אולי זה לעמוד ולומר פרק תהילים בשעה שהטלפון קורא לך. אולי זה לענות אמן יהא שמה רבא בקול, גם כשהחדר שקט. אל תחפש את המלחמה הגדולה — חפש את ה'שחיה הקטנה' נגד הזרם. ותדע: עצם זה שאתה שוחה — זה כבר הנצחון.

Questions and answers

Q: מה מלמד הפסוק "לא תהיה אחרי רבים לרעת" והאמרה שרק דגים מתים שוחים עם הזרם?

הרב לנדאו משיב: לאתהיה אחרירבים לרעת ולאתענה עלרב לנטת אחרי רבים להטת (שמות כ״ג, ב׳) יש אמרה פשוטה, כמעט גסה בפשטותה, שמי שמכיר אותה אי-אפשר שישכחה: רק דגים מתים שוחים עם הזרם. עמוד רגע עם זה. דג מת — אין לו בחירה. המים לוקחים אותו לאן שהם רוצים. אבל דג חי, דג שיש בו חיות ממש, הוא זה שבוחר לשחות כנגד המים השוטפים. העמידה בפני הזרם אינה כישלונו של הדג — היא הוכחת חיותו. כאן טמון שיעור שלם בעבודת ה'.

Q: מהו הזרם השקט של ההרגל שסוחף אותנו?

הרב לנדאו משיב: מהו ה'זרם' שבו אנו שוחים? אל תחשוב מיד על פיתויים גסים. הזרם הגדול, הסוחף, הוא דבר שקט הרבה יותר — הוא הרגל, הוא ה'כך עושים', הוא הקלות שבנתיב המוכר. הרי יודע כל יונגערמאן את התחושה הזו: הבוקר, אחרי שניות ספורות של ערות, כבר ה'גוף רוצה לישון עוד', הראש אומר 'אחר-כך', ה'עייפות' מנסחת את עצמה כסיבה הגיונית לחלוטין לא לקום למניין. זה הזרם. הוא אינו רועש, הוא אינו מפחיד — הוא פשוט מושך. כי כך טבעה של הנפש הבהמית, כמבואר בתניא: היא שואפת למנוחה, לדרך הקלה, ל'עם כולם'. ובדרך זו — ההיסחפות הרוחנית.

Q: מדוע נקרא אברהם אבינו "העברי" ומה ההוראה מכך לעבודת ה'?

הרב לנדאו משיב: הקב"ה ברא עולמו כך שהאות גנוז בתוך הנמשל. לכן נצטוינו לעיין ב'מעשה בראשית' ולשמוע את ההוראה. אברהם אבינו נקרא 'העברי'. מדוע? מפרש המדרש: "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד." לא סתם גיאוגרפיה. כל העולם נמשך לעבר אחד — עבר הקלות, ההסכמה, הרוב — ואברהם עמד לבדו מהעבר השני. הוא לא הלך עם הזרם, לא כשזרקו אותו לכבשן, ולא כשנצטווה "לך-לך". זהו אב-הטיפוס של כל יהודי. בעומק מהותנו, כולנו עברים — אנשי העבר השני. כי הנשמה שבנו, הניצוץ האלוקי, הוא מעצם טבעו נגד-הזרם. הבעיה היא רק כשאנחנו שוכחים מאיזה עבר אנחנו.

Q: האם תחושה שעבודת ה' קשה ומלאה מאבק היא סימן לחולשה?

הרב לנדאו משיב: כאן צריך לומר דבר שיכול לשנות את כל הפרספקטיבה. אתה מרגיש שעבודת ה' קשה לך? שיש מאמץ, מאבק, התמודדות מתמדת? הקערה הפוכה: זה אינו סימן חולשה — זה אות חיים. מבאר רבינו הזקן בתניא שהבינוני — ולכך צריכים כולנו לשאוף — הוא זה שכל ימיו הם מלחמה. לא פעם, לא שלב עובר. מלחמה מתמדת. ולכן כותב שם: "ולא לאו דוקא שעה" — זו הגדרת המצב, לא תקלה שיש לתקן. כשהדג שוחה נגד הזרם, הוא מרגיש את ההתנגדות של המים. הוא עובד. הוא מתאמץ. וזה בדיוק הסימן שהוא חי. כך אתה, יהודי: כשאתה מרגיש את הקושי שבקימה, שבלימוד, שבתפילה עם כוונה — הניצוץ האלוקי שבך פועל. הנפש האלוקית חיה ומתנגדת לזרם הבהמי. ה'כובד' שאתה חש הוא מצב של בריאות, לא של חולי.

Q: איזה צעד קטן נגד הזרם אפשר לבחור לעשות היום?

הרב לנדאו משיב: בחר לך היום — ממש היום — פרט קטן אחד שבו 'הזרם' לוחץ עליך. אולי זה לעמוד ולומר פרק תהילים בשעה שהטלפון קורא לך. אולי זה לענות אמן יהא שמה רבא בקול, גם כשהחדר שקט. אל תחפש את המלחמה הגדולה — חפש את ה'שחיה הקטנה' נגד הזרם. ותדע: עצם זה שאתה שוחה — זה כבר הנצחון.

Follow us on Facebook