בענין כל מלאכתך עשויה

נקודה למעשה

בכניסת שבת, לפני הדלקת הנרות או לפני קבלת שבת, עמוד רגע ואמור בפנים – לא בפה בהכרח – משפט אחד: "המשא של השבוע – אני מניח אותו כאן." לא שוכח, לא מבטל. מניח. עם ידיעה שהשבת תחזיר לך אותך – אבל אותך נקי.

Questions and answers

Q: מה סיפר האברך שבא אל הרב על כך שאינו מרגיש כלום בשבת?

הרב לנדאו משיב: ששת ימים תעבד ועשית כלמלאכתך (שמות כ׳, ט׳) פתיחה פעם בא אלי אברך, והיה על פניו עצב שקט, כזה שאין בו בכי. אמר לי: רבי, אני שומר שבת, מדליק נרות, מקדש, מסב ליד השולחן – הכל כתיקנו. אבל אני לא מרגיש כלום. שאלתיו: מה עוד? ואמר לי את הדבר האמיתי: כל השבוע אני נכשל. יש מה שאני עושה שלא כשורה, יש מחשבות, יש דיבורים, יש ימים שהם סתם ימים. ואחר כך מגיעה שבת, ואני יושב ומרגיש – מה, זה אני? הצבוע הזה הוא שיושב ליד שולחן השבת? זוהי, חברי, שאלה אמיתית. ולא רק שלו.

Q: האם "כל מלאכתך עשויה" כולל גם את מלאכת הנפש ולא רק את מלאכת הפרנסה?

הרב לנדאו משיב: שנינו במכילתא: "כל מלאכתך עשויה" – שיהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה. הפשט הפשוט מדבר על מלאכת הפרנסה, על עסקי החול. אל תיכנס לשבת עם הראש עדיין בחשבונות, בחנות, בתוכניות לשבוע הבא. אבל יש פשט עמוק מזה, ואותו אני רוצה לומר כאן: "כל מלאכתך" – כל מלאכתך. גם מלאכת הנפש. גם הדין וחשבון הפנימי, רגשות האשמה על יום שני, הבושה מיום חמישי, כל ה"היה לי להיות" וה"למה עשיתי". גם אלה הם מלאכה. מלאכת חול. ועליהם נאמר: יהיו בעיניך כאילו עשויים. מוגמרים. מונחים. כי הכנסת כל המטען הזה לשבת – זוהי עבודה. וזוהי מלאכה. ושבת שכזו, שהאדם יושב בה כשהוא שוקל ומוסר שיעורים לעצמו ומרגיש שאינו ראוי – אין זו שבת, זהו בית דין.

Q: מהי הנשמה היתירה הניתנת לאדם בערב שבת, ומדוע היא מציאות חדשה ולא תוספת?

הרב לנדאו משיב: שנינו בגמרא: "נשמה יתירה ניתנת בו באדם ערב שבת." ומסביר הזוהר הקדוש שנשמה זו היא "מיומא דלעילא" – מימים עליונים, ממציאות אחרת לגמרי. שים לב לדיוק: לא כתוב שניתן לאדם כוח נוסף, או הרגשה נוספת. ניתנת לו נשמה. מציאות נשמתית חדשה. ונשמה זו – היא לא זוכרת את יום שני. היא לא מכירה את כישלון יום חמישי. היא נקייה. לא מפני שנשכח משהו, אלא מפני שהיא לא היתה שם. היא נשמה אחרת. וכאן החידוש שאנו מדברים עליו: כאשר אתה נכנס לשבת ומביא עמך את כל המשא של השבוע – אתה לוקח את הנשמה החדשה, הנקייה, ומלביש אותה בבגדים בלויים. אתה מסרב לקבל את המתנה.

Q: מה ההבדל בין עבודת ימות החול לעבודת השבת?

הרב לנדאו משיב: בימות החול הציווי הוא "קדשים תהיו" – לשון עתיד, לשון תהליך. עשה, עמול, טהר, עלה. זוהי עבודת הבירורים, עבודת ימות החול. ועבודה זו מכבדת מאוד. אבל בשבת אין כתוב "קדושים תהיו". בשבת כתוב: "כי עם קדוש אתה" – קדוש אתה, עכשיו, היום. לא "תהיה", לא "אם תשתדל", אלא אתה. העבודה בשבת אינה להיעשות קדוש על ידי מאמץ נוסף. העבודה בשבת היא להסכים למצב של קדושה שניתן מלמעלה. להניח את הצורך להצדיק את עצמך. לקבל. וכאן, חברי, מבאר רבנו הזקן בתניא שהעצבות ומרה שחורה על עוונות העבר – כאשר הם מכניסים את האדם לתוך עצמו, לתוך כבדות ולתוך יאוש – הם עצת היצר עצמו. כי היצר יודע: אדם שקוע בעצבות אינו יכול לעבוד. סיום שבת אינה בית דין לשבוע שעבר. שבת היא, כדברי הגמרא, "מעין עולם הבא".

Q: איזה משפט כדאי לומר בפנים בכניסת שבת כדי להניח את משא השבוע?

הרב לנדאו משיב: בכניסת שבת, לפני הדלקת הנרות או לפני קבלת שבת, עמוד רגע ואמור בפנים – לא בפה בהכרח – משפט אחד: "המשא של השבוע – אני מניח אותו כאן." לא שוכח, לא מבטל. מניח. עם ידיעה שהשבת תחזיר לך אותך – אבל אותך נקי.