בענין המינוי המתחדש בכל יום

פתיחה שאל נפשך שאלה פשוטה: מה עשית עם הדקות הראשונות של הבוקר הזה? לא מה צריך היית לעשות — מה עשית בפועל. רוב הסיכויים שפתחת עין אחת, חצי עין, ומשהו בפנים כבר הרגיש את כובד השגרה. עוד יום. אותו תפקיד, אותן חובות, אותה מערכת. ויש רגע — אולי שניה, אולי יותר — שבו אדם מרגיש כבורג קטן בתוך מכונה גדולה שממשיכה להסתובב ממילא, בין אם הוא שם ובין אם לאו. הקושיא היא לא תיאולוגית. היא אנושית ועמוקה: מה המשמעות של היום הזה, הספציפי הזה, בשבילי?

א. המשל: היום שאחרי ההשבעה נשתמש במשל שכל אחד מבין. כאשר מנהיג חדש נכנס לתפקידו, הדבר הראשון שנעשה — עוד באותו יום, לפעמים שעות ספורות אחרי ההשבעה — הוא מינוי הצוות. המנהל הכי מנוסה, המייעץ הכי אמין, הצוות שבלעדיו לא זזה שום מדיניות מן הכח אל הפועל. כל מי שקיבל שיחה, כל מי שנשלחה לו הודעה: "אתה נבחרת" — יודע בוודאות שהנשיא צריך אותו. לא מישהו כמוהו. אותו. עכשיו הנמשל.

ב. הנמשל: המינוי שמתחדש בכל בוקר "אין מלך בלא עם" — זו לא אמרה שירותית. זה יסוד. מלכותו של הקב"ה בעולם הזה, מה שאנחנו קוראים "דירה בתחתונים", מתגלה ומתממשת דרכנו, דרך ישראל, דרך פעולותינו בעולם הגשמי. אנחנו ה"עם" שבלעדיו — כביכול — המלכות אינה שלמה. ומה קורה בכל בוקר? הקב"ה מחזיר לך את נשמתך. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה." אברך חביב, שים לב לנוסח: החזרת בי נשמתי. הנשמה היא פקדון שניתן לאדם לשימוש ביום שעבר, ובבוקר — מוחזרת. ומה פירוש הדבר שהיא חזרה אליך הבוקר? פירושו שהמלך החליט שהוא עדיין צריך אותך. שה"שיחה" הגיעה. שהמינוי התחדש. זהו לא משל. זו פשטות הדברים. כפי שהבעל שם טוב למד אותנו: אין רגע ורגע שאין בו השגחה פרטית, חיות מתחדשת, רצון מחודש של הבורא לקיים את הנברא. עצם היותך חי הבוקר הזה אינו "ברירת מחדל" — זהו הצהרה אלוקית שאתה נחוץ.

ג. הערה: ה'מודה אני' כקבלת שליחות לכן "מודה אני" אינו רק הודיה על העבר — על כך שנחת בשלום מהלילה. זוהי קבלת השליחות לעתיד — להיום. אתה אומר: ריבונו של עולם, קיבלתי. אני כאן. אני מוכן. כשעובד מקבל שיחה מהמשרד: "תבוא היום" — הוא מבין ששתי עובדות מתרחשות בו-זמנית: האחת, שהוא עדיין על המשכורת. השנייה, שיש משימה שמחכה לו. ה"מודה אני" הוא אותה שיחה. הנשמה שחזרה — זו ה"משכורת" שהוכחה שמשהו עוד מצפה ממך.

ד. הערה: ריבוי התפקידים יש עוד נקודה שכדאי לחדד. אם עובד מוכיח את עצמו — נאמן, שקדן, אמין — הממשל מפקיד בידיו אחריות נוספת. "מצוה גוררת מצוה". ככל שיהודי פועל בשמחה ובנאמנות בשליחותו, ה"צוות" שלו גדל. הוא זוכה לתפקידים נוספים, להזדמנויות נוספות לבנות עוד "אבן" בדירה שהקב"ה רוצה לבנות בתחתונים. זו לא מליצה — זו מציאות עבודת ה'. כל מצוה שאדם עושה בלב שלם מוסיפה "כלי" נוסף שיכול לקבל חיות אלוקית, וממילא גדלה השפעתו בעולם.

סיום יהודי חביב, לא שרדת עוד לילה. נבחרת לעוד יום. הקב"ה — מלך מלכי המלכים — סקר הבוקר את כל האפשרויות שלפניו, ושלח לך הודעה בשפה שאין ממנה בהירה יותר: נשמתך חזרה. אתה על הצוות. יש לך משימה — ביתך, בית המדרש שלך, עבודתך, משפחתך, כל נקודת מגע שיש לך עם העולם הזה — היא חלק מהמערכה הגדולה של "ושכנתי בתוכם".