בענין כמים הפנים לפנים

כמים הפנים לפנים כן לבהאדם לאדם (משלי כ״ז, י״ט)

פתיחה "כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם." פסוק פשוט הוא. ידוע הוא. ומבינים אותו כך: כשם שהמים מחזירים את דמות פניך אליך, כך לב האדם — כשאתה חם כלפי חברך, הוא חם כלפיך. הדדיות. גומלין. אבל יש בפסוק הזה עומק אחר לגמרי. כי הרי תשאל: מה הדין כשאני בטוח בלב שלם שאני צודק? כשהמריבה לוהטת, והאמת — כך נדמה לי — ברורה כשמש? אני רואה את חסרונותיו, את כישלונותיו, את האופן שבו הוא מתנהג בלתי-נסבל — ואני אמור לומר שאני רואה את עצמי? זו הקושיא. ועליה נדבר.

מעשה שהיה פעם בא אלי אברך — גרוש, מוכן להינשא בשנית. שאלתיו: "ממי האשמה בגירושין?" ענה בפשטות, בלי היסוס: "מאה אחוז ממנה. היא הייתה חולה, מאובחנת, בלתי-אפשרית." אמרתי לו: "עדיין אינך מוכן לנישואין. מי שתמיד צודק, ולא רואה את הנקודה העיוורת שלו — יהרוס גם את הנישואין הבאים." חלפו חודשים. חזר. משהו בו השתנה — אנרגיה אחרת, מבט אחר. אמר: "רבי, פספסתי משהו. לא ראיתי את התמונה השלמה." ולא הופתעתי. שמעתי סיפורים כאלה רבים. אנשים שהיו בטוחים בצדקתם המוחלטת. ואז באה טלטלה נפשית עמוקה — זעזוע פנימי שבירת-ה'אני', רגע של ביטול אמיתי — ומה קרה? לא אחד חזר ואמר: "צדקתי לאורך כל הדרך." לא אחד. תמיד — תמיד — חזרו עם ההכרה: "טעיתי. לא ראיתי את חלקי." וזה עצמו, חברי, הוא ההוכחה.

ביאור היסוד בתניא, בפרק לב, מלמד רבנו הזקן שצריך לאהוב כל יהודי "כי כולם אברי גוף אחד הם." אבל נגיעה עצמית — ישות ואנוכיות — מעוותת את הראייה. כשה'אני' גדול, ה'אחר' נראה קטן ופגום. וזה בדיוק מה שמלמדנו הפסוק: "כמים הפנים אל פנים" — המים אינם יוצרים את הפנים, הם מחזירים אותן. מה שאתה רואה בזולת — הוא מה שנמצא בך. לא בהכרח באותה צורה, לא באותה עוצמה — אלא בדקות, בעומק, בשורש. ולכן, כשאדם רואה חסרון בחברו, ובפרט כשהוא בוער מצדקנות — זו אינה הוכחה שהוא צודק. זו אות שהמים עכורים. שהישות שלו מעוותת את המראה. חז"ל אמרו: "כל הפוסל — במומו פוסל." לא כמליצה בלבד נאמר הדבר. זו אמת נפשית מוצקה.

החידוש: ההוכחה מן המציאות אמרנו שזו "חסידות", יסוד נחמד. אבל מנין ההוכחה שכך הם פני הדברים? הרי כך: אם הראייה שלי במריבה הייתה אובייקטיבית — אז לאחר התפכחות, לאחר ביטול האגו, הייתי חוזר ומאשר: "כן, צדקתי." אבל זה לעולם אינו קורה. לעולם. כל מי שעבר ביטול אמיתי, זעזוע פנימי עמוק שהוציאו מתוך עצמו — חזר ואמר: "ראיתי רק חלק. נגיעה עיוורה אותי." זה אינו מקרה. זו הוכחה. שהעמדה המקורית — "אני צודק במאה אחוז" — לא הייתה עמדת-אמת. הייתה עמדת-ישות. היה כאב. נגיעה עצמית שצבעה את כל המראה. בדיוק כפי שנתן הנביא בא אל דוד ואמר לו משל על כבשת הרש, ודוד בער בכעס — "חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת" — ורק אז נפל האור: "אתה האיש." הישות עיוורת. רק הביטול מגלה.