Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

בענין התאחדות ולא התאמה

עלכן יעזבאיש אתאביו ואתאמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב׳, כ״ד)

פתיחה השאלה הנשמעת ביותר בעולם השידוכים היא פשוטה ומכאיבה כאחד: "איך אדע אם אנחנו מתאימים?" צעיר ישב לפניי פעם, מחברת פתוחה, ועמודים של טבלאות השוואה. כאן כתב: "היא אוהבת סדר, אני מאופס בעניין הזה." שם: "היא ספרה, אני יותר לכיוון מילים." הוא ניתח כל פרט, כל שוני, כל חיכוך פוטנציאלי. "רב," הוא אמר לבסוף, "אני לא בטוח שאנחנו מתאימים." ענינו לו: "בדיוק. ובגלל זה אתם כנראה כן זוג."

א. הטעות היסודית – 'התאמה' במקום 'התאחדות' כשהתורה מתארת את מהות הנישואין, היא אינה אומרת שהאיש ימצא מישהי הדומה לו. היא אומרת: "והיו לבשר אחד". לא בשר דומה. בשר אחד. ההבדל בין שתי הלשונות הוא תהומי. "מתאימים" מניח שיש שתי ישויות נפרדות שנבדקות זו מול זו ונמצאות דומות מספיק. "בשר אחד" מניח שמלכתחילה היו עצם אחת, שנחלקה, ועכשיו מחפשת לשוב לשלימותה. וכשם שאדם אינו שואל "האם ידי הימין 'מתאימה' לידי השמאל" — כי שתיהן הן הוא, ושאלה כזו הייתה נשמעת מגוחכת — כך האיש ואשתו אינם אמורים "להתאים" זה לזה. הם אמורים להתאחד.

ב. המשל מן הידיים הנה משל שמדבר בפשטות אל הלב. עמוד לרגע ובחן את שתי ידיך. הן אינן זהות. ידך הימנית כותבת; ידך השמאלית אוחזת בדף. אחת נותנת, אחת מקבלת. הן שונות בתכלית — ובכל זאת, מעולם לא ראית אדם כועס שידו אחת אינה "מתאימה" לשנייה. כי אין כאן שאלה של התאמה. שתיהן הן הוא. והשוני ביניהן אינו מקור לחיכוך — הוא בדיוק מה שמאפשר להן לפעול יחד בשלימות. אילו שתי הידיים היו זהות — אילו שתיהן היו רק כותבות, או שתיהן רק מחזיקות — לא היה בידיו של אדם שום יכולת ממשית. כך בדיוק הדינמיקה שבין איש לאשתו. לא שניים נפרדים שנפגשים ומחפשים ביניהם נקודות חפיפה, אלא משפיע ומקבל — שתי ספירות של אותה נשמה, שרק בהתאחדן מגיעות לשלימות.

ג. הנמשל — איש ואשה הגמרא במסכת סוטה אומרת: "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". אין כאן עסקת שוק, אין כאן בדיקת "מידות" ו"תחביבים". יש כאן גזירה קדומה — שניים שהם מלכתחילה חלק מאותה שורש, ושליחות ההשגחה העליונה היא להוביל אותם זה לקראת זה. ומשכך, השאלה האמיתית אינה "האם אנחנו מתאימים?" — שאלה זו מניחה שני זרים שנבדקים. השאלה היא: "האם אנחנו מתאחדים?" — שאלה זו מבקשת הכרה פנימית, הרגשה שהשני אינו "אחר" אלא חלק ממני שהוחזר לי. וכשאדם מוצא את זיווגו, משהו מוזר קורה. הוא מפסיק לנתח. ההבדלים לא נעלמים — אבל הם מאבדים את עוקצם. כי אינך מנתח את עצמך.

נקודה למעשה

אם אתה כרגע בתהליך שידוכים — או אחרי שנים של בנייה משותפת — שנה שאלה אחת. במקום לשאול: "באיזה אופן אנחנו שונים, ואיך נתגבר על זה?" — שאל: "איך השוני שלנו משלים, ולא מפריד?" הידיים השונות הן הן השלימות. השוני אינו הבעיה שיש לפתור — הוא הפתרון עצמו.

Questions and answers

Q: מה מלמד הפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" על השאלה אם בני זוג מתאימים?

הרב לנדאו משיב: עלכן יעזבאיש אתאביו ואתאמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב׳, כ״ד) פתיחה השאלה הנשמעת ביותר בעולם השידוכים היא פשוטה ומכאיבה כאחד: "איך אדע אם אנחנו מתאימים?" צעיר ישב לפניי פעם, מחברת פתוחה, ועמודים של טבלאות השוואה. כאן כתב: "היא אוהבת סדר, אני מאופס בעניין הזה." שם: "היא ספרה, אני יותר לכיוון מילים." הוא ניתח כל פרט, כל שוני, כל חיכוך פוטנציאלי. "רב," הוא אמר לבסוף, "אני לא בטוח שאנחנו מתאימים." ענינו לו: "בדיוק. ובגלל זה אתם כנראה כן זוג."

Q: מה ההבדל בין "התאמה" ל"התאחדות" בנישואין לפי הפסוק "והיו לבשר אחד"?

הרב לנדאו משיב: כשהתורה מתארת את מהות הנישואין, היא אינה אומרת שהאיש ימצא מישהי הדומה לו. היא אומרת: "והיו לבשר אחד". לא בשר דומה. בשר אחד. ההבדל בין שתי הלשונות הוא תהומי. "מתאימים" מניח שיש שתי ישויות נפרדות שנבדקות זו מול זו ונמצאות דומות מספיק. "בשר אחד" מניח שמלכתחילה היו עצם אחת, שנחלקה, ועכשיו מחפשת לשוב לשלימותה. וכשם שאדם אינו שואל "האם ידי הימין 'מתאימה' לידי השמאל" — כי שתיהן הן הוא, ושאלה כזו הייתה נשמעת מגוחכת — כך האיש ואשתו אינם אמורים "להתאים" זה לזה. הם אמורים להתאחד.

Q: מה מלמד המשל של שתי הידיים על השוני בין בני זוג?

הרב לנדאו משיב: הנה משל שמדבר בפשטות אל הלב. עמוד לרגע ובחן את שתי ידיך. הן אינן זהות. ידך הימנית כותבת; ידך השמאלית אוחזת בדף. אחת נותנת, אחת מקבלת. הן שונות בתכלית — ובכל זאת, מעולם לא ראית אדם כועס שידו אחת אינה "מתאימה" לשנייה. כי אין כאן שאלה של התאמה. שתיהן הן הוא. והשוני ביניהן אינו מקור לחיכוך — הוא בדיוק מה שמאפשר להן לפעול יחד בשלימות. אילו שתי הידיים היו זהות — אילו שתיהן היו רק כותבות, או שתיהן רק מחזיקות — לא היה בידיו של אדם שום יכולת ממשית. כך בדיוק הדינמיקה שבין איש לאשתו. לא שניים נפרדים שנפגשים ומחפשים ביניהם נקודות חפיפה, אלא משפיע ומקבל — שתי ספירות של אותה נשמה, שרק בהתאחדן מגיעות לשלימות.

Q: מה מלמדת הגמרא "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" על הקשר בין איש ואשה?

הרב לנדאו משיב: הגמרא במסכת סוטה אומרת: "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". אין כאן עסקת שוק, אין כאן בדיקת "מידות" ו"תחביבים". יש כאן גזירה קדומה — שניים שהם מלכתחילה חלק מאותה שורש, ושליחות ההשגחה העליונה היא להוביל אותם זה לקראת זה. ומשכך, השאלה האמיתית אינה "האם אנחנו מתאימים?" — שאלה זו מניחה שני זרים שנבדקים. השאלה היא: "האם אנחנו מתאחדים?" — שאלה זו מבקשת הכרה פנימית, הרגשה שהשני אינו "אחר" אלא חלק ממני שהוחזר לי. וכשאדם מוצא את זיווגו, משהו מוזר קורה. הוא מפסיק לנתח. ההבדלים לא נעלמים — אבל הם מאבדים את עוקצם. כי אינך מנתח את עצמך.

Q: איזו שאלה כדאי לשאול על השוני בינינו בתהליך שידוכים או בנישואין?

הרב לנדאו משיב: אם אתה כרגע בתהליך שידוכים — או אחרי שנים של בנייה משותפת — שנה שאלה אחת. במקום לשאול: "באיזה אופן אנחנו שונים, ואיך נתגבר על זה?" — שאל: "איך השוני שלנו משלים, ולא מפריד?" הידיים השונות הן הן השלימות. השוני אינו הבעיה שיש לפתור — הוא הפתרון עצמו.

Follow us on Facebook