ויאמר האמן בם

א. יש רגע שכל אב מכיר. הילד יושב ליד השולחן בליל שבת, ומשהו ביניהם אינו שלם. אולי ידוע לאב דבר שאינו טוב. אולי הילד עצמו יודע שאביו יודע. ואז, גם אם האב אינו אומר מילה — הילד חש. הוא חש את הכובד שבעיניים, את הקבלה הזהירה, המדודה, שהיא למעשה סוג של מרחק. "אני מקבל אותך כמו שאתה" — נשמע יפה. אבל הילד חש שמאחורי המילים האלו יש שיפוט. יש השלמה עם מציאות שהאב לא רצה בה. וכאן הקושיא: אם האב אוהב, אם הוא מנסה, אם הוא אפילו "מקבל" — מדוע הילד אינו מרגיש שייך? מה חסר?

ב. החסר הוא ההבדל בין קבלה לבין אמונה. קבלה היא מעשה פסיבי. היא אומרת: ראיתי את המציאות, והיא קשה, ואני בוחר שלא להילחם בה. "אני מקבל שאתה כך." זו מידה יפה, אבל היא מניחה שהמציאות הגלויה — הקושי, הנפילה, ההתנהגות שאינה כשורה — היא המציאות האמיתית של הילד. הקבלה מסכימה עם החושך. אמונה היא אחרת לגמרי. היא אקטיבית. היא אומרת: אני לא מאמין שזה מי שאתה. אני מאמין שיש לך זמן קשה, ושהקושי הזה הוא חיצוני, עראי, ואינו נוגע בעצם מה שאתה. אני מאמין שהנשמה שלך — כמות שהיא, בלי תנאים — טהורה, שלמה, וקדושה. אמרו חז"ל: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות." שים לב: רוח שטות — משהו שנכנס מבחוץ, שנדבק, שאינו עצם האדם. החטא, הקושי, הנפילה — הם לבוש חיצוני. הם לא הוא.

ג. וכאן יש משל ונמשל. האב ובנו — הוא משל ליחס שבין הקב"ה לישראל. "בנים אתם לה' אלקיכם." לא רק שאנו שלו — אלא שאנו בנים. קשר של עצם. הקב"ה, כביכול, אינו "מקבל" את חטאינו כמציאות. הוא מאמין בנו. הוא רואה את חלק האלוקה שבנו — "חלק אלקה ממעל ממש" — ויודע שהוא אינו נפגם לעולם. הלכלוך הוא חיצוני. הבן הוא בשר מבשרו. זהו סוד כוחה של התשובה. לא שהקב"ה "מסכים לסלוח" לאחר שהצטער — אלא שהוא תמיד ראה את הנשמה כפי שהיא, ומה שמתגלה בתשובה הוא שגם הבן החל לראות את עצמו כך.

ד. אבל כאן הדבר נעשה קשה. כי אמונה כזו אינה ספונטנית. כשהילד כואב לך, כשהוא עושה דברים שאתה לא מבין, כשאתה מותש — לא בא מאליו להאמין. הרגש הטבעי הוא כאב, ולפעמים כעס, ולפעמים ייאוש. ולכן זוהי עבודה. עבודה ממש. כמו שמלמדנו רבי נחמן מברסלב — שצריך לחפש ולמצוא את הנקודה הטובה בכל אדם ובכל יהודי, אפילו אם הוא נראה רחוק. לא להסתפק בכך שהנקודה קיימת — אלא לחפש אותה, למצוא אותה, ולהאמין בה בכל הלב. אינה אמונה בעלמא. אינה הונאה עצמית. להיפך — זוהי ראיית המציאות האמיתית יותר. כי "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב." העיניים רואות את הגלוי. הלב — לב האב שאוהב — רואה את הפנימי. זו עבודתו של ההורה על עצמו: להרים את עצמו מעל הכאב שלו, ולראות את בנו כפי שהוא בעצם — חלק אלוקה ממעל, נשמה טהורה שנקלעה לזמן קשה.

ה. חזרה אל השולחן. שולחן שבת שבו אב מאמין בבנו — לא שהוא מדבר על זה, לא שהוא מכריז — הילד חש אותו. הוא יושב ויודע: אני שייך כאן. לא "מתקבל". שייך. אבי אינו מסכים עם הקשיים שלי — הוא אינו מאמין שהם אני. ואותו שולחן הוא דוגמא ומשל לשולחנו של אבינו שבשמים. לעתיד לבוא, כשתתגלה האמונה המוחלטת שלו בנו — "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" — יתברר שלא היה מום מעולם. רק לבוש שנפל. ונשמה שתמיד נשארה שלמה.