Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

בענין לכוף את עצמך, לא את העולם

פתיחה אברך יושב בבית המדרש, עיניו בסידור, לבו כבד. כבר שנה — שנתיים — הוא מתפלל על שידוך, על פרנסה, על הדבר שנראה כל כך ברור ומובן מאליו שצריך לבוא. ובפנים, בשקט, מוסיף אל תחנוניו שאלה שקשה להודות בה: למה זה לא מגיע? האם תפילתי לא מגיעה לשם? ועל כך מן הראוי לעמוד.

א. הגזירה שקדמה לכל שנינו בגמרא במסכת סוטה: "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני". ולא עוד, אלא שהגמרא ביבמות מוסיפה שהקב"ה "מזווגן" — הקב"ה עצמו הוא שמחבר בין הנשמות. ואם כן, השאלה שוקעת ומכבידה: אם עוד קודם שנולדת כבר נגזר מי תהיה אשתך, מה תהיה פרנסתך — לשם מה כל התחנונים? האם אנחנו באמת מאמינים שנוכל לשנות מה שכבר נחרץ?

ב. הטעות של דורנו יש כיום מושג רווח בתרבות שסביבנו — מניפסטציה. הרעיון הוא פשוט: אם תחשוב מספיק חזק, אם תכוון את האנרגיות שלך נכון, תוכל לכופף את המציאות ולגרום לעולם לתת לך מה שאתה רוצה. "מניפסטתי את השידוך שלי" — כך אומרים בשפה של היום. הבה נאמר בפשטות: זו טעות עמוקה. והיא טעות לא רק מבחינה מעשית, אלא מבחינה יסודית של אמונה. הרי אם ה' כבר גזר — על ידי מה אנחנו רוצים לשנות? על ידי כוח המחשבה שלנו? על ידי 'תדר' גבוה? זוהי תפיסה שמציבה את רצון האדם במרכז הבמה, ומבקשת מן הקב"ה — אם בכלל — לשמש ככלי בשרות אותו רצון.

ג. מטרת התפילה — לשנות את עצמך אבל הרי אנחנו כן מתפללים. כן מתחננים. חז"ל עצמם אמרו "יפה תפילה בשעת צרה". ורחל אמנו — שנים ארוכות של ציפיה, שנים של "ותצא קנאתה" — בסוף נענתה. מה הפשר? התשובה מונחת ביסודות החסידות. בתניא, באגרת הקדש, מבואר שהשפע האלוקי יורד ומתפשט — אך כדי שיתגלה למטה, נדרש כלי שיקבל אותו. ובלשון הרב המחבר: אם אין כלי, אין קבלה. הטוב מוכן. השפע ממתין. אבל האדם צריך להיות מוכן לקבלו. זוהי תכלית התפילה. לא לשנות את גזירת ה', אלא לשנות את עצמך. להזדכך, להיכנע, להתרכך — עד שאתה הופך לכלי הראוי לקבל את מה שה' הכין עבורך עוד לפני שנולדת. ועל כן, תקופה של "עיכוב" — שנה של תפילה ללא תשובה גלויה — אינה כישלון. היא זמן עבודה. הכלי מתעדן. הלב מתרכך. הנשמה מתמלאת תוכן. המתנה שכבר כתובה שם למעלה ממתינה — וכאן למטה, הכלי מתכונן.

ד. לכוף — את עצמך כאן החידוש החד. בלשון החסידות: אתכפיא. לא לכופף את המציאות — אלא לכופף את עצמך. לכוף את הגאווה, את ה"אני רוצה ועכשיו", את הבטחון המדומה שאנחנו יודעים מה טוב לנו ומתי. ההבדל בין 'מניפסטציה' חילונית לתפילה על פי תורה הוא בדיוק כאן: בעולם החילוני, אתה מנסה לכופף את העולם לרצונך. בתפילה אמיתית, אתה מכופף את עצמך — ומיישר את רצונך עם רצון ה'. ולא כדי להתכחש לעצמך, חלילה — אלא כדי להתחבר למה שה' כבר הכין עבורך, ולהיות בר-קיבול לקבלו ולהשתמש בו לשליחותך האמיתית בעולם.

נקודה למעשה

אם אתה מתפלל על שידוך, על פרנסה, על כל דבר שליבך נושא — שאל את עצמך לאחר התפילה: האם משהו השתנה בי? לא בעולם — בי. האם הלב קצת פחות קשה? האם הבטחון ה' קצת יותר אמיתי? אם כן — עבדת. הכלי קצת יותר מוכן. וכשהכלי יהיה מוכן — השפע לא ימתין.

Questions and answers

Q: מה עושה אברך שמתפלל שנים על שידוך ופרנסה ושואל למה זה לא מגיע?

הרב לנדאו משיב: פתיחה אברך יושב בבית המדרש, עיניו בסידור, לבו כבד. כבר שנה — שנתיים — הוא מתפלל על שידוך, על פרנסה, על הדבר שנראה כל כך ברור ומובן מאליו שצריך לבוא. ובפנים, בשקט, מוסיף אל תחנוניו שאלה שקשה להודות בה: למה זה לא מגיע? האם תפילתי לא מגיעה לשם? ועל כך מן הראוי לעמוד.

Q: אם ארבעים יום לפני יצירת הולד כבר נגזר מי תהיה אשתו, מה טעם להתפלל?

הרב לנדאו משיב: שנינו בגמרא במסכת סוטה: "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני". ולא עוד, אלא שהגמרא ביבמות מוסיפה שהקב"ה "מזווגן" — הקב"ה עצמו הוא שמחבר בין הנשמות. ואם כן, השאלה שוקעת ומכבידה: אם עוד קודם שנולדת כבר נגזר מי תהיה אשתך, מה תהיה פרנסתך — לשם מה כל התחנונים? האם אנחנו באמת מאמינים שנוכל לשנות מה שכבר נחרץ?

Q: איך פועלת התפילה אם הכל כבר נגזר, ומה מלמד על כך התניא?

הרב לנדאו משיב: אבל הרי אנחנו כן מתפללים. כן מתחננים. חז"ל עצמם אמרו "יפה תפילה בשעת צרה". ורחל אמנו — שנים ארוכות של ציפיה, שנים של "ותצא קנאתה" — בסוף נענתה. מה הפשר? התשובה מונחת ביסודות החסידות. בתניא, באגרת הקדש, מבואר שהשפע האלוקי יורד ומתפשט — אך כדי שיתגלה למטה, נדרש כלי שיקבל אותו. ובלשון הרב המחבר: אם אין כלי, אין קבלה. הטוב מוכן. השפע ממתין. אבל האדם צריך להיות מוכן לקבלו. זוהי תכלית התפילה. לא לשנות את גזירת ה', אלא לשנות את עצמך. להזדכך, להיכנע, להתרכך — עד שאתה הופך לכלי הראוי לקבל את מה שה' הכין עבורך עוד לפני שנולדת. ועל כן, תקופה של "עיכוב" — שנה של תפילה ללא תשובה גלויה — אינה כישלון. היא זמן עבודה. הכלי מתעדן. הלב מתרכך. הנשמה מתמלאת תוכן.

Q: מה ההבדל בין אתכפיא בתפילה לבין 'מניפסטציה' חילונית?

הרב לנדאו משיב: כאן החידוש החד. בלשון החסידות: אתכפיא. לא לכופף את המציאות — אלא לכופף את עצמך. לכוף את הגאווה, את ה"אני רוצה ועכשיו", את הבטחון המדומה שאנחנו יודעים מה טוב לנו ומתי. ההבדל בין 'מניפסטציה' חילונית לתפילה על פי תורה הוא בדיוק כאן: בעולם החילוני, אתה מנסה לכופף את העולם לרצונך. בתפילה אמיתית, אתה מכופף את עצמך — ומיישר את רצונך עם רצון ה'. ולא כדי להתכחש לעצמך, חלילה — אלא כדי להתחבר למה שה' כבר הכין עבורך, ולהיות בר-קיבול לקבלו ולהשתמש בו לשליחותך האמיתית בעולם.

Q: מה כדאי לשאול את עצמך אחרי התפילה על שידוך או פרנסה?

הרב לנדאו משיב: אם אתה מתפלל על שידוך, על פרנסה, על כל דבר שליבך נושא — שאל את עצמך לאחר התפילה: האם משהו השתנה בי? לא בעולם — בי. האם הלב קצת פחות קשה? האם הבטחון ה' קצת יותר אמיתי? אם כן — עבדת. הכלי קצת יותר מוכן. וכשהכלי יהיה מוכן — השפע לא ימתין.

Follow us on Facebook