בענין ברוך ה' יום יום
ברוך אדני יום יום יעמסלנו האל ישועתנו סלה (תהלים ס״ח, כ׳)
פתיחה שנינו בגמרא במסכת ביצה: שמאי הזקן היה רואה מנה יפה בשוק ואומר, "זו לשבת". ראה אחרת יפה ממנה – נוטלה לשבת ומניח את הראשונה לחול. כל ימות שבוע חי שמאי כשעיניו נשואות קדימה – אל יום השביעי. אמנם הלל היה נוהג אחרת, שכל מה שמצא יפה היה אוכלו מיד, שנאמר: "ברוך ה' יום יום" – כלומר, כל יום נושא בתוכו את ברכתו שלו. עמוד לרגע וחשוב: מה עשה הלל בדיוק? הוא לא ביטל את השבת, חס ושלום. הוא גילה שהשבת כבר כאן.
א. שתי עבודות, שני עולמות שמאי מייצג עבודה שיש בה גדולה מיוחדת: עבודת הציפייה, עבודת האתערותא דלתתא. האדם נמצא בשבוע הגשמי, בתוך טרדות הפרנסה והשגרה, ומשמר בתוכו שאיפה פנימית – הכל לשם שבת קודש. כל קניה ביום שלישי, כל עמל ביום רביעי, כלו נושאים שם: לקדש את הרגע העתיד. זוהי עבודה אמיתית, עבודה של יגיעה אנושית המטפסת אל הקדושה מלמטה. אבל יש כאן, ידידי, גם כאב מסוים. אדם שחי כולו כ"הכנה" – חי בתחושה שעצם הימים הם רק מסדרון. יום ראשון: עוד ארבעה ימים. יום רביעי: כבר שלושה. הנשמה בציפייה, אבל ה"הווה" – מאיפה הוא לוקח את כוחו? הלל לימד גישה אחרת לגמרי. "ברוך ה' יום יום" – לא יום שישי בלבד, לא יום טוב, אלא יום יום. יום שלישי גם הוא מלא ברכה. הלל לא חיכה לקדושה שתבוא אליו – הוא חי מתוך תחושה שהקדושה כבר שורה עליו. זוהי מדרגת האתערותא דלעילא: לא האדם מטפס אל הקודש, אלא הקודש כבר יורד ונמצא.
ב. כיצד אפשר לחיות כך? כאן נכנסת תורת החסידות עם ביאור שמאיר את הלב. אדמו"ר הזקן כותב בתניא שהאדם חייב לדעת כי החיות האלוקית מהווה ומחיה אותו בכל רגע ורגע ממש. אין רגע שהקב"ה אינו נמצא שם. לא רק בשבת, לא רק בתפילה, לא רק כשהאדם חש התעלות – אלא ביום יום, בתוך עצם קיומו. כשאתה יודע זאת בעצמות נפשך – הימים מקבלים צבע אחר לגמרי. יום ראשון בבוקר, עם הכוס קפה ולפני שפותחים את המחשב: הקב"ה שם. הנסיעה לעבודה, הפגישה עם שותף, ערב עם ילדים עייפים – כולם מלאים נוכחות אלוקית, אם רק יודעים לראות. זוהי תמצית דרכו של הבעל שם טוב – לא לדחות את הקדושה אל עבר רחוק, אלא לגלות אותה כאן. ה"יום יום" הפשוט הופך ל"ברוך ה'".
ג. המסדרון שהוא עצמו טרקלין אדם שמחכה כל השבוע לשבת – חי במסדרון ומחכה לטרקלין. עבודת הלל היא לגלות שהמסדרון עצמו מואר. לא להוריד את השבת מקדושתה, אלא להעלות את ימות המעשה – להמשיך את האור פנימה. ועל כך כתב אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה שהעבודה בימות החול היא להמשיך את אור השבת לתוכם. שתי הדרכים – שמאי והלל – הן שתיהן דרכי עבודה אמיתיות. שמאי אינו טועה, ואין כאן פסיקה פשוטה. אבל השאיפה, המגמה, היעד של העבודה החסידית – הוא מדרגתו של הלל: לחיות את "ברוך ה' יום יום" לא כסיסמה, אלא כמציאות.
נקודה למעשה
בחר לך יום אחד השבוע הקרוב – לאו דוקא יום שישי – ועמוד לפני דבר אחד פשוט בחייך: כוס מים, שיחה עם ילד, רגע שקט. ואמור בפה: "ברוך ה' יום יום". לא כנוסחה, אלא כגילוי – שה' כאן, שהרגע הזה מלא, שאין צורך לחכות. זהו הצעד הראשון מ"שמאי" ל"הלל", מציפייה לנוכחות.
Questions and answers
Q: מה ההבדל בין שמאי שקנה כל השבוע לכבוד שבת לבין הלל שאמר "ברוך ה' יום יום"?
הרב לנדאו משיב: ברוך אדני יום יום יעמסלנו האל ישועתנו סלה (תהלים ס״ח, כ׳) פתיחה שנינו בגמרא במסכת ביצה: שמאי הזקן היה רואה מנה יפה בשוק ואומר, "זו לשבת". ראה אחרת יפה ממנה – נוטלה לשבת ומניח את הראשונה לחול. כל ימות שבוע חי שמאי כשעיניו נשואות קדימה – אל יום השביעי. אמנם הלל היה נוהג אחרת, שכל מה שמצא יפה היה אוכלו מיד, שנאמר: "ברוך ה' יום יום" – כלומר, כל יום נושא בתוכו את ברכתו שלו. עמוד לרגע וחשוב: מה עשה הלל בדיוק? הוא לא ביטל את השבת, חס ושלום. הוא גילה שהשבת כבר כאן.
Q: מהן שתי העבודות של שמאי והלל, הציפייה לשבת והנוכחות ביום יום?
הרב לנדאו משיב: שמאי מייצג עבודה שיש בה גדולה מיוחדת: עבודת הציפייה, עבודת האתערותא דלתתא. האדם נמצא בשבוע הגשמי, בתוך טרדות הפרנסה והשגרה, ומשמר בתוכו שאיפה פנימית – הכל לשם שבת קודש. כל קניה ביום שלישי, כל עמל ביום רביעי, כלו נושאים שם: לקדש את הרגע העתיד. זוהי עבודה אמיתית, עבודה של יגיעה אנושית המטפסת אל הקדושה מלמטה. אבל יש כאן, ידידי, גם כאב מסוים. אדם שחי כולו כ"הכנה" – חי בתחושה שעצם הימים הם רק מסדרון. יום ראשון: עוד ארבעה ימים. יום רביעי: כבר שלושה. הנשמה בציפייה, אבל ה"הווה" – מאיפה הוא לוקח את כוחו? הלל לימד גישה אחרת לגמרי. "ברוך ה' יום יום" – לא יום שישי בלבד, לא יום טוב, אלא יום יום. יום שלישי גם הוא מלא ברכה.
Q: מה הכוונה במשל המסדרון שהוא עצמו טרקלין?
הרב לנדאו משיב: אדם שמחכה כל השבוע לשבת – חי במסדרון ומחכה לטרקלין. עבודת הלל היא לגלות שהמסדרון עצמו מואר. לא להוריד את השבת מקדושתה, אלא להעלות את ימות המעשה – להמשיך את האור פנימה. ועל כך כתב אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה שהעבודה בימות החול היא להמשיך את אור השבת לתוכם. שתי הדרכים – שמאי והלל – הן שתיהן דרכי עבודה אמיתיות. שמאי אינו טועה, ואין כאן פסיקה פשוטה. אבל השאיפה, המגמה, היעד של העבודה החסידית – הוא מדרגתו של הלל: לחיות את "ברוך ה' יום יום" לא כסיסמה, אלא כמציאות.
Q: מה עשה שמאי כשמצא מנה יפה יותר מזו שקנה לשבת?
הרב לנדאו משיב: ראה אחרת יפה ממנה – נוטלה לשבת ומניח את הראשונה לחול.
Q: איך אפשר לעבור מציפייה לנוכחות ולומר "ברוך ה' יום יום" למעשה?
הרב לנדאו משיב: בחר לך יום אחד השבוע הקרוב – לאו דוקא יום שישי – ועמוד לפני דבר אחד פשוט בחייך: כוס מים, שיחה עם ילד, רגע שקט. ואמור בפה: "ברוך ה' יום יום". לא כנוסחה, אלא כגילוי – שה' כאן, שהרגע הזה מלא, שאין צורך לחכות. זהו הצעד הראשון מ"שמאי" ל"הלל", מציפייה לנוכחות.