בענין ההתקשרות אל העבר
פתיחה יש אדם שנפגע. לפני עשר שנים, לפני עשרים. קרה דבר קשה, ונגמר. אבל כשהוא יושב ומדבר עם אשתו — הוא מגיב ממקום ההוא. כשילדו בוכה — משהו בתוכו חוזר לשם. כשהפרנסה לוחצת — הוא חי את ה'שם' מחדש. והשאלה שצריכה לנקר: הרי המאורע ההוא — איננו עוד. הוא תם, הוא עבר, הוא אינו כאן. כיצד ייתכן אפוא שאדם סובל כל כך ממה שאינו קיים?
ביאור היסוד הנקודה הגדולה שצריך לחדד: הכאב אינו נובע ממה שקרה — אלא ממה שקורה. עכשיו. בתוך הראש. המאורע גמור. אבל בתוך כח הדמיון וכח הזכרון, הוא חי ונושם. הנפש הבהמית — שכל עניינה, כמבואר בתניא, הוא בגדר הזמן והמקום — יכולה להיכלא בנקודת זמן אחת ולחיות שם שנים. זו אינה מגבלה רגשית בלבד; זהו מצב רוחני. הנשמה רוצה לנוע קדימה; הנפש הבהמית מחזיקה בחבל. וכל עוד האדם מחזיק בזכרון — הוא עבד לו. לכן צריך להבחין בין שני דברים שרגילים לערבב: המאורע — והיאחזות בו. המאורע כבר אינו פוגע. ההיאחזות — היא הפוגעת.
הערה א׳ — לאור תורת הבעל שם טוב הקדוש ידועה תורתו של הבעל שם טוב הקדוש: "במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא כולו". אין זו מליצה יפה. זוהי מציאות רוחנית גמורה. כשמחשבתו של אדם שקועה בטראומת העבר — הרי שהוא כולו שם. גופו אמנם יושב כאן, ליד השולחן, עם ילדיו, אבל הוא עצמו — נמצא שם, לפני עשרים שנה. ולכן כואב. הכאב ממשי, כי הנוכחות שם ממשית. זו אינה חולשה; זו תוצאה ישרה של כלל רוחני קבוע. ומכאן גם הדרך — לא לשנות את העבר, כי העבר אינו ניתן לשינוי, אלא להחזיר את המחשבה אל ההווה.
הערה ב׳ — עבודת השחרור אמר קהלת: "עת לחבוק ועת לרחק מחבק". ה'חיבוק' שקהלת מדבר עליו אינו רק מעשה חיצוני. יש חיבוק פנימי — שאדם חובק בתוך דעתו ולבו זכרון כואב, כאילו בלעדיו אין הוא שלם. "עת לרחוק מחבק" — יש רגע שבו צריך לבחור במודע: להרחיק את הנפש מאותו חיבוק פנימי. אבל חשוב להדגיש: אין הכוונה להדחקה. לא להכחיש שהיה. לא לומר 'לא אמרתי, לא שמעתי'. הכוונה לעשות הסח הדעת — מונח שמצינו בהלכה ובאגרות הקודש — להפנות בכוונה את המחשבה אל מקום אחר. לבחור היכן לגור בתוך התודעה שלנו. זהו כח "המוח שליט על הלב". לא תמיד נוכל לעצור את מה שעולה מן הלב, אבל המוח — הדעת, הבחירה — יכולים לקבוע היכן תשכון המחשבה.
נקודה למעשה
יהודי יקר — אם יש לך זכרון שמכביד עליך, אירוע שחזר ועלה, שמעמיד אותך מחדש שם ושוב שם — דע שהכאב אינו מה שהיה. הכאב הוא ההיאחזות. עברך אינו פוגע בך. ההיאחזות שלך בו — היא הפוגעת. הדרך אינה לנצח את הזכרון; הדרך היא לצאת ממנו. כיציאת מצרים — שהיא עבודה של כל יום — לצאת מן ה'מיצרים' הפרטיים שלך, מן הגבולות שהעבר שרטט סביבך. הנקודה למעשה: פעם אחת ביום, כשאתה מרגיש שהמחשבה שבה לשם — עצור. אמור לעצמך בפשטות: המאורע גמור. ההיאחזות — זו ברירה שלי. ואז תחזיר את המחשבה — לדף גמרא, לפרשת השבוע, לפנים של ילדך, לתפילה. לא כבריחה — כחזרה. חזרה אל ההווה, שבו הקב"ה נמצא עמך עכשיו, בדיוק כפי שהוא.
Questions and answers
Q: איך יכול אדם לסבול כל כך מאירוע שקרה לפני שנים רבות וכבר איננו?
הרב לנדאו משיב: פתיחה יש אדם שנפגע. לפני עשר שנים, לפני עשרים. קרה דבר קשה, ונגמר. אבל כשהוא יושב ומדבר עם אשתו — הוא מגיב ממקום ההוא. כשילדו בוכה — משהו בתוכו חוזר לשם. כשהפרנסה לוחצת — הוא חי את ה'שם' מחדש. והשאלה שצריכה לנקר: הרי המאורע ההוא — איננו עוד. הוא תם, הוא עבר, הוא אינו כאן. כיצד ייתכן אפוא שאדם סובל כל כך ממה שאינו קיים? ביאור היסוד הנקודה הגדולה שצריך לחדד: הכאב אינו נובע ממה שקרה — אלא ממה שקורה. עכשיו. בתוך הראש. המאורע גמור. אבל בתוך כח הדמיון וכח הזכרון, הוא חי ונושם. הנפש הבהמית — שכל עניינה, כמבואר בתניא, הוא בגדר הזמן והמקום — יכולה להיכלא בנקודת זמן אחת ולחיות שם שנים. זו אינה מגבלה רגשית בלבד; זהו מצב רוחני. הנשמה רוצה לנוע קדימה; הנפש הבהמית מחזיקה בחבל.
Q: איך פגיעה ישנה משפיעה על האופן שבו אדם מגיב לאשתו?
הרב לנדאו משיב: אבל כשהוא יושב ומדבר עם אשתו — הוא מגיב ממקום ההוא.
Q: אם האירוע הכואב כבר עבר, ממה נובע הכאב?
הרב לנדאו משיב: ביאור היסוד הנקודה הגדולה שצריך לחדד: הכאב אינו נובע ממה שקרה — אלא ממה שקורה.
Q: איך יכולה הנפש הבהמית להיכלא בנקודת זמן אחת ולחיות שם שנים?
הרב לנדאו משיב: הנפש הבהמית — שכל עניינה, כמבואר בתניא, הוא בגדר הזמן והמקום — יכולה להיכלא בנקודת זמן אחת ולחיות שם שנים.
Q: מה צריך לדעת יהודי שזכרון כואב חוזר ועולה אצלו?
הרב לנדאו משיב: יהודי יקר — אם יש לך זכרון שמכביד עליך, אירוע שחזר ועלה, שמעמיד אותך מחדש שם ושוב שם — דע שהכאב אינו מה שהיה. הכאב הוא ההיאחזות. עברך אינו פוגע בך. ההיאחזות שלך בו — היא הפוגעת. הדרך אינה לנצח את הזכרון; הדרך היא לצאת ממנו. כיציאת מצרים — שהיא עבודה של כל יום — לצאת מן ה'מיצרים' הפרטיים שלך, מן הגבולות שהעבר שרטט סביבך. הנקודה למעשה: פעם אחת ביום, כשאתה מרגיש שהמחשבה שבה לשם — עצור. אמור לעצמך בפשטות: המאורע גמור. ההיאחזות — זו ברירה שלי. ואז תחזיר את המחשבה — לדף גמרא, לפרשת השבוע, לפנים של ילדך, לתפילה. לא כבריחה — כחזרה. חזרה אל ההווה, שבו הקב"ה נמצא עמך עכשיו, בדיוק כפי שהוא.