Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

בענין שבירת ההרגל

אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים (שיר השירים ו׳, ג׳)

פתיחה יש אברך שמכיר את הסצנה הזאת בעל פה. אותו ויכוח עם אשתו — אותן מילים, אותו טון, אותה תחושת מחנק בסוף. אצל הילדים — אותה צעקה, אותה תגובה, ואחר כך אותו הרגשת בושה. הוא יודע שזה לא עוזר. הוא לא רוצה לחזור על זה. ובכל זאת — זה קורה שוב. ובעולם החיצוני שומעים מושג שנקרא 'מניפסטציה'. חשוב טוב, התכוון לטוב, ו'הצהר' על המציאות שאתה רוצה — ובום, יופיע השינוי. אבל מי שכבר ניסה יודע שזה לא עובד. אז מה כן עובד?

א. כוח ההרגל — 'רוח שטות' שמלבישה את עצמה בפסיכולוגיה המודרנית יש לתופעה הזאת שם: repetition compulsion — חזרתיות כפייתית. האדם חוזר שוב ושוב על אותם דפוסי התנהגות, מצפה לתוצאה שונה — ואינה באה. אבל החסידות אמרה זאת מאות שנים קודם. בתניא, פרק כ"ז, מדובר על 'רוח שטות' — כוח אפלולי שנופל על האדם ברגע המכריע, ומחשיך את שכלו כך שהוא פועל מן ההרגל לא מן הבחירה. ובפרק י"ב מבואר שהמלחמה עם הנפש הבהמית אינה ניצחון חד-פעמי, אלא עבודה יום-יומית תמידית. הנפש הבהמית אינה 'רעה' — היא טבעית. אבל כשאינה מונהגת, היא חוזרת אל הדרכים שהיא מכירה, כמים שיורדים למדרון. לכן — כוונה בלבד אינה שוברת את המעגל. ה'מניפסטציה' של החשיבה הטובה נותרת בראש, בשעה שהגוף ממשיך בהרגלו הישן. כי כלום אינו משתנה, אם האדם עצמו אינו משתנה.

ב. 'אני לדודי' — מי בא ראשון? הפסוק אומר: "אני לדודי ודודי לי" — וחודש אלול ידוע כראשי תיבות של פסוק זה. האדמו"ר הזקן ביאר בליקוטי תורה שחודש אלול הוא ימי הרצון שבהם ה' בא לקראת האדם, כאור פני המלך. אבל שימו לב לסדר: "אני לדודי" — קודם. האדם יוצא ראשון. ה'דודי לי' — תגובת ה' — בא אחר כך. זהו עיקרון יסוד בחסידות, הנקרא אתערותא דלתתא — התעוררות מלמטה. הזוהר הקדוש מלמד שאין אתערותא דלעילא — התעוררות מלמעלה, המשכת שפע — בלי שתקדים לה תנועה מלמטה. זהו אינו חוק מקרי — זהו חוק רוחני יסודי. הסיוע משמים מובטח, אך מותנה בצעד הראשון של האדם. כדאיתא בגמרא: "הבא לטהר — מסייעין אותו". הסיוע מגיע — אבל למי שבא. למי שזז. ה'מניפסטציה' האמיתית, אם כן, אינה אמירה בעלמא. היא יצירת כלי. והכלי נוצר על ידי מעשה.

ג. שבירת המעגל — העבודה למעשה אז מה עושים? אגרת התשובה מבארת שעבודת התשובה אינה בעיקרה ביטול הרצון, אלא שבירת הרצון הנפסד — כריתת קשר עם אותן תגובות שאנו יודעים שאינן טובות. בפועל: ברגע שאתה מרגיש את ה'רוח שטות' עולה — הצעקה שמוכנה, הביקורת שמחכה לפה — זהו הרגע של הבחירה. לא ביום כיפור. לא בסיום שיעור. כאן ועכשיו, מול ילדך, מול אשתך, מול עצמך. לשבור את הרגע הזה — לאחוז בנשימה אחת ולא לפצוח במה שרגיל — זו אינה פעולה קטנה. זוהי אתערותא דלתתא ממשית. זוהי הזריעה, שאחריה יכול לבוא הקציר. "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו". אלול הוא מתנה בדיוק לכך — הקב"ה מרחיב לנו כוחות נוספים להתחיל. הוא מגיש לנו את היד. אבל היד חייבת לפגוש יד.

נקודה למעשה

בחר השבוע תגובה אחת ספציפית — ויכוח אחד, צעקה אחת, ביקורת אחת — שאתה מכיר ויודע שאינה עוזרת. לא כל המידות בבת אחת. אחת. ובפעם הבאה שהיא עולה — עצור. שתוק שנייה. עשה משהו אחר, כל דבר אחר. זהו כבר שינוי. זהו כבר 'אני לדודי'. וה'ודודי לי' — יבוא.

Questions and answers

Q: מה מתאר המאמר על אברך שחוזר שוב ושוב על אותו ויכוח, בפתיחה לפסוק "אני לדודי ודודי לי"?

הרב לנדאו משיב: אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים (שיר השירים ו׳, ג׳) פתיחה יש אברך שמכיר את הסצנה הזאת בעל פה. אותו ויכוח עם אשתו — אותן מילים, אותו טון, אותה תחושת מחנק בסוף. אצל הילדים — אותה צעקה, אותה תגובה, ואחר כך אותו הרגשת בושה. הוא יודע שזה לא עוזר. הוא לא רוצה לחזור על זה. ובכל זאת — זה קורה שוב. ובעולם החיצוני שומעים מושג שנקרא 'מניפסטציה'. חשוב טוב, התכוון לטוב, ו'הצהר' על המציאות שאתה רוצה — ובום, יופיע השינוי. אבל מי שכבר ניסה יודע שזה לא עובד. אז מה כן עובד?

Q: מהי 'רוח שטות' לפי התניא, ומה הקשר שלה לחזרתיות כפייתית?

הרב לנדאו משיב: בפסיכולוגיה המודרנית יש לתופעה הזאת שם: repetition compulsion — חזרתיות כפייתית. האדם חוזר שוב ושוב על אותם דפוסי התנהגות, מצפה לתוצאה שונה — ואינה באה. אבל החסידות אמרה זאת מאות שנים קודם. בתניא, פרק כ"ז, מדובר על 'רוח שטות' — כוח אפלולי שנופל על האדם ברגע המכריע, ומחשיך את שכלו כך שהוא פועל מן ההרגל לא מן הבחירה. ובפרק י"ב מבואר שהמלחמה עם הנפש הבהמית אינה ניצחון חד-פעמי, אלא עבודה יום-יומית תמידית. הנפש הבהמית אינה 'רעה' — היא טבעית. אבל כשאינה מונהגת, היא חוזרת אל הדרכים שהיא מכירה, כמים שיורדים למדרון. לכן — כוונה בלבד אינה שוברת את המעגל. ה'מניפסטציה' של החשיבה הטובה נותרת בראש, בשעה שהגוף ממשיך בהרגלו הישן. כי כלום אינו משתנה, אם האדם עצמו אינו משתנה. ב.

Q: מה עושים בפועל ברגע שמרגישים את הצעקה או הביקורת עולה?

הרב לנדאו משיב: אז מה עושים? אגרת התשובה מבארת שעבודת התשובה אינה בעיקרה ביטול הרצון, אלא שבירת הרצון הנפסד — כריתת קשר עם אותן תגובות שאנו יודעים שאינן טובות. בפועל: ברגע שאתה מרגיש את ה'רוח שטות' עולה — הצעקה שמוכנה, הביקורת שמחכה לפה — זהו הרגע של הבחירה. לא ביום כיפור. לא בסיום שיעור. כאן ועכשיו, מול ילדך, מול אשתך, מול עצמך. לשבור את הרגע הזה — לאחוז בנשימה אחת ולא לפצוח במה שרגיל — זו אינה פעולה קטנה. זוהי אתערותא דלתתא ממשית. זוהי הזריעה, שאחריה יכול לבוא הקציר. "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו". אלול הוא מתנה בדיוק לכך — הקב"ה מרחיב לנו כוחות נוספים להתחיל. הוא מגיש לנו את היד. אבל היד חייבת לפגוש יד.

Q: איך נראה אותו ויכוח חוזר עם האשה שהמאמר מתאר?

הרב לנדאו משיב: אותו ויכוח עם אשתו — אותן מילים, אותו טון, אותה תחושת מחנק בסוף.

Q: איזה צעד מעשי מציע הרב לנדאו כדי לשבור תגובה רעה אחת?

הרב לנדאו משיב: בחר השבוע תגובה אחת ספציפית — ויכוח אחד, צעקה אחת, ביקורת אחת — שאתה מכיר ויודע שאינה עוזרת. לא כל המידות בבת אחת. אחת. ובפעם הבאה שהיא עולה — עצור. שתוק שנייה. עשה משהו אחר, כל דבר אחר. זהו כבר שינוי. זהו כבר 'אני לדודי'. וה'ודודי לי' — יבוא.

Follow us on Facebook