בענין שבירת ההרגל

נקודה למעשה

בחר השבוע תגובה אחת ספציפית — ויכוח אחד, צעקה אחת, ביקורת אחת — שאתה מכיר ויודע שאינה עוזרת. לא כל המידות בבת אחת. אחת. ובפעם הבאה שהיא עולה — עצור. שתוק שנייה. עשה משהו אחר, כל דבר אחר. זהו כבר שינוי. זהו כבר 'אני לדודי'. וה'ודודי לי' — יבוא.

Questions and answers

Q: מה מתאר המאמר על אברך שחוזר שוב ושוב על אותו ויכוח, בפתיחה לפסוק "אני לדודי ודודי לי"?

הרב לנדאו משיב: אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים (שיר השירים ו׳, ג׳) פתיחה יש אברך שמכיר את הסצנה הזאת בעל פה. אותו ויכוח עם אשתו — אותן מילים, אותו טון, אותה תחושת מחנק בסוף. אצל הילדים — אותה צעקה, אותה תגובה, ואחר כך אותו הרגשת בושה. הוא יודע שזה לא עוזר. הוא לא רוצה לחזור על זה. ובכל זאת — זה קורה שוב. ובעולם החיצוני שומעים מושג שנקרא 'מניפסטציה'. חשוב טוב, התכוון לטוב, ו'הצהר' על המציאות שאתה רוצה — ובום, יופיע השינוי. אבל מי שכבר ניסה יודע שזה לא עובד. אז מה כן עובד?

Q: מהי 'רוח שטות' לפי התניא, ומה הקשר שלה לחזרתיות כפייתית?

הרב לנדאו משיב: בפסיכולוגיה המודרנית יש לתופעה הזאת שם: repetition compulsion — חזרתיות כפייתית. האדם חוזר שוב ושוב על אותם דפוסי התנהגות, מצפה לתוצאה שונה — ואינה באה. אבל החסידות אמרה זאת מאות שנים קודם. בתניא, פרק כ"ז, מדובר על 'רוח שטות' — כוח אפלולי שנופל על האדם ברגע המכריע, ומחשיך את שכלו כך שהוא פועל מן ההרגל לא מן הבחירה. ובפרק י"ב מבואר שהמלחמה עם הנפש הבהמית אינה ניצחון חד-פעמי, אלא עבודה יום-יומית תמידית. הנפש הבהמית אינה 'רעה' — היא טבעית. אבל כשאינה מונהגת, היא חוזרת אל הדרכים שהיא מכירה, כמים שיורדים למדרון. לכן — כוונה בלבד אינה שוברת את המעגל. ה'מניפסטציה' של החשיבה הטובה נותרת בראש, בשעה שהגוף ממשיך בהרגלו הישן. כי כלום אינו משתנה, אם האדם עצמו אינו משתנה. ב.

Q: מה עושים בפועל ברגע שמרגישים את הצעקה או הביקורת עולה?

הרב לנדאו משיב: אז מה עושים? אגרת התשובה מבארת שעבודת התשובה אינה בעיקרה ביטול הרצון, אלא שבירת הרצון הנפסד — כריתת קשר עם אותן תגובות שאנו יודעים שאינן טובות. בפועל: ברגע שאתה מרגיש את ה'רוח שטות' עולה — הצעקה שמוכנה, הביקורת שמחכה לפה — זהו הרגע של הבחירה. לא ביום כיפור. לא בסיום שיעור. כאן ועכשיו, מול ילדך, מול אשתך, מול עצמך. לשבור את הרגע הזה — לאחוז בנשימה אחת ולא לפצוח במה שרגיל — זו אינה פעולה קטנה. זוהי אתערותא דלתתא ממשית. זוהי הזריעה, שאחריה יכול לבוא הקציר. "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו". אלול הוא מתנה בדיוק לכך — הקב"ה מרחיב לנו כוחות נוספים להתחיל. הוא מגיש לנו את היד. אבל היד חייבת לפגוש יד.

Q: איך נראה אותו ויכוח חוזר עם האשה שהמאמר מתאר?

הרב לנדאו משיב: אותו ויכוח עם אשתו — אותן מילים, אותו טון, אותה תחושת מחנק בסוף.

Q: איזה צעד מעשי מציע הרב לנדאו כדי לשבור תגובה רעה אחת?

הרב לנדאו משיב: בחר השבוע תגובה אחת ספציפית — ויכוח אחד, צעקה אחת, ביקורת אחת — שאתה מכיר ויודע שאינה עוזרת. לא כל המידות בבת אחת. אחת. ובפעם הבאה שהיא עולה — עצור. שתוק שנייה. עשה משהו אחר, כל דבר אחר. זהו כבר שינוי. זהו כבר 'אני לדודי'. וה'ודודי לי' — יבוא.