בענין ובחרת בחיים

העדתי בכם היום אתהשמים ואתהארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל׳, י״ט)

פתיחה "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים." יהודי טוב, עצור רגע על המילה "ראה". לשון יחיד. הקב"ה פונה אל כל אחד ואחד בפני עצמו, ואומר: ראה — ראה את מה שנתתי לפניך, בדיוק לך, בדיוק עכשיו. אבל צריך להבין: כאשר האדם שקוע בצרה — בדוחק פרנסה, במתח שבין כותלי הבית, בקושי עם בן שאינו הולך בדרך הישרה — היאך בכלל מדברים על בחירה? הרגשתו היא שאין לו ממה לבחור. המצב "גדול עליו", והוא שבוי בתוכו. ובכן, כאן בדיוק עומדת שאלת המאמר: מהי הבחירה שהתורה מבקשת ממנו?

ביאור ראשון: דרך הקרבן יש דרך אחת שמציעה לו התרבות המודרנית — דרך ה"קרבן". כלומר: אם כואב לך, מצא את האשם. מי עשה לך את זה? מי אשם במצבך? ה"מערכת", האשתו, הגורל, הנסיבות — תמיד ימצא מישהו אחר שבאשמתו הוא שרוי כאן. גישה זו מבקשת לתת נחמה, אך אינה נותנת אלא רעל. כי כל עוד עיניו נשואות אחורה — "מי עשה לי את זה?" — הוא עומד ופניו הפוכות, ואי אפשר ללכת קדימה כאשר פניך לאחור. אב-הטיפוס הקדום לגישה זו הוא קין. שנאמר לו: "למה חרה לך... הלוא אם תיטיב שאת." ה' בכבודו ובעצמו אמר לו: יש מה לעשות. אבל קין לא שמע — הוא ביקש את האשם, ומצא אותו באחיו. כך נולד הרצח הראשון מתוך גישת הקרבן. וכן המרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים." אנשים גדולים, כולם נשיאים, אך ברגע שהכריזו על עצמם "חגבים" — נגמר הסיפור. הם נעשו קרבנות של תמונת עצמם, ובזה נגזרה גזרת המדבר.

ביאור שני: דרך האחריות התורה מלמדת דרך אחרת לגמרי. לא "מי אשם?" אלא "מה אני יכול לעשות עכשיו?" וחשוב להבין: אחריות אינה אשמה. הטועה בשניים מפסיד פעמיים — פעם ראשונה בצרה עצמה, ופעם שנייה כשהוא מכה עצמו באגרוף על שכשל. זו אינה עבודת ה'. האחריות שהתורה מבקשת היא לא "אני אשם" — אלא "אני פועל". לא פנייה לעבר, אלא פנייה לעתיד. וזהו הפירוש הפנימי של "ובחרת בחיים": בחר להיות בעל חיים, בעל כוח, בעל יכולת. אל תהפוך עצמך לשבר כלי הממתין שמישהו אחר ידביק את שבריו. ראה את כלב ויהושע, שבאותו מצב ממש אמרו: "עלה נעלה... כי יכול נוכל לה." אותה ארץ, אותם ענקים, אבל בחירה אחרת — ואותה בחירה הציבה אותם בין החיים לבין המוות.

הערה בעבודת ה': מצב הוא שליחות כאן נוגעים אנו ביסוד עמוק מתורת הבעל שם טוב על ההשגחה הפרטית. כל פרט ופרט שמתרחש עם האדם — ועם כל נברא — הוא בהשגחתו הפרטית של הקב"ה. אם כן, המצב בו אתה שרוי — הלחץ, הקושי, הנסיון — אינו מקרי. הוא מכוון אליך, בדיוק אליך, בדיוק עכשיו. זוהי שליחות. וכיון שכן — הנה כלל גדול: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו." אם הנסיון מונח לפתחך, אות הוא שניתנו לך הכוחות הדרושים להתמודד עמו. השאלה "מה אני יכול לעשות?" הופכת לשאלה רוחנית: "מה רצון ה' ממני כעת?" וזהו פירוש ה"ראה" שבפסוק — ראה שהנסיון הזה, הוא שלך, ורק שלך, ולכן הכוח לעמוד בו — הוא בך.

סיום: ה' מברך את המעשה "יגעת ומצאת — תאמין." אמרו חז"ל: תאמין — כלומר, זוהי אמונה. האמונה שאם תיגע, תמצא. הקב"ה אינו מברך תירוצים. הוא מברך עבודה. אפילו צעד אחד קטן של "מה אני יכול לעשות?" — כבר הופך את האדם משבוי למשחרר, מחפץ נדחף לבעל רצון הפועל. וכשאדם לוקח אחריות — ולו הקטנה ביותר — הוא נעשה שותף. ושותפין — הקב"ה עמהם.