בענין הוכח לחכם ויאהבך

אלתוכח לץ פןישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט׳, ח׳)

פתיחה יש תפיסה פשוטה ורווחת בענין ידידות ואהבת חברים: שני אנשים קרובים זה לזה כי יש ביניהם "מכנה משותף" — דעות דומות, טעמים דומות, השקפות דומות. כל עוד הם מסכימים, הקשר חי ופורח. אך שאל נא את עצמך: מה קורה ביום שבו חברך חולק עליך באמת? לפתע, משהו ב"חברות" נסדק. ולפעמים — נשבר לגמרי. ועל כך יש לשאול שאלה חדה: אם קשר האהבה שלהם לא שרד מחלוקת אחת — מה בדיוק אהבו? את חברם, או את עצמם?

המראה הנשברת ישנו דימוי פשוט אך נוקב: ידידות הבנויה על הסכמה אינה אלא מראה. אתה רואה בחברך את דעותיך שלך, את טעמיך שלך, את עמדותיך שלך — והם מוחזרים אליך כבהד יפה. אתה קורא לזה "אהבה", אך באמת אתה אוהב את ההשתקפות של עצמך שבו. ברגע שחברך חולק עליך — המראה "נשברת". ומה קורה? הוא הפך זר. לא בגלל שהוא השתנה, אלא בגלל שהוא הפסיק לשקף אותך. מושא אהבתך — ה"אתה" שבתוכו — נעלם. ונמצא שמעולם לא אהבת אותו. אהבת את עצמך. הגדירה זאת המשנה במסכת אבות: "כל אהבה התלויה בדבר — בטל דבר, בטלה אהבה". הנה לפניך: כל עוד ה"דבר" — ההסכמה, הדמיון, ה"מכנה המשותף" — קיים, האהבה קיימת. ברגע שה"דבר" נעלם, האהבה מתפוגגת. אהבה כזו מעולם לא נגעה באותו אדם עצמו.

חידוש שלמה המלך כאן מפתיע אותנו שלמה המלך במשלי בלשון קצרה ועמוקה: "הוכח לחכם ויאהבך". לכאורה, זה הפוך לחלוטין מן ההיגיון הפשוט! אם אני מוכיח את חברי, חולק עליו, דוחה את דעתו — מה הסיבה שהוא יאהב אותי יותר? הלא תוכחה מכאיבה, מאיימת, מאתגרת? אלא — כאן טמון החידוש. החכם אינו מחפש מראה. הוא אינו מחפש מישהו שיאשר את דעותיו ויחזיר לו את דמותו. הוא מחפש אמת, ומחפש חבר שמעריך אותו — את פנימיותו, את שאיפתו לאמת — יותר מאשר מעריך את נוחותו וצרכו בהסכמה. כשאתה מוכיח אותו, אתה מוכיח שאתה מאמין שיש בו מי שיכול לשמוע ולבחון. שאתה קשור אליו, ולא לדמותך שבו. לכן "ויאהבך" — דווקא. כי הוכחת לו שאתה אוהב אותו, לא את ה"מראה" שבו.

פנימיות הענין ביאר אדמו"ר הזקן בפרק ל"ב של התניא יסוד עמוק: הקשר האמיתי בין ישראל אינו מצד הנפש הבהמית — שם שוררים חילוקי דעות, שוני בטעמים, ריחוק טבעי. הקשר האמיתי הוא מצד הנפש האלוקית, ששרשה אחד לכולם. "אב אחד לכולנו". ונמצא: כל אהבה שנשענת רק על ה"מכנה המשותף" שבנפש הבהמית — היא חיצונית ובת חלוף. ואילו קשר הנוגע בנפש האלוקית של חברך — זהו הקשר העצמי, שאינו תלוי בדמיון הדעות ולכן אינו בטל בשום מחלוקת. ומכאן מתבאר מה שאמרנו: החכם שב"הוכח לחכם ויאהבך" מגיב באהבה לתוכחה, כי הוא מרגיש שחברו נוגע בו בנקודה הפנימית — בשאיפתו לאמת, שהיא רצון הנפש האלוקית — ולא בנקודה החיצונית של ה"הד" וה"אישור". זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, ולפיכך אינה בטלה.