בענין מות וחיים ביד הלשון
מות וחיים בידלשון ואהביה יאכל פריה (משלי י״ח, כ״א)
פתיחה "מות וחיים ביד לשון" — פסוק זה מוכר לנו. אנו נוהגים לקוראו בהקשר של לשון הרע, של ברכה וקללה לזולת. אך שאלה פשוטה מתעוררת: מה בין "מות" ו"חיים" בדיבור שאדם מדבר על עצמו, בינו לבין עצמו, בשעה שהוא אפילו צוחק? מה כח יש לבדיחה שלו עצמו על עצמו?
יסוד: הדיבור כלבוש וכח יוצר הרב הזקן בתניא מסביר שמחשבה, דיבור ומעשה הם שלשה "לבושים" של הנפש. הלבוש אינו דבר חיצוני גמור — הוא המקום שבו הנפש מתגלה ופועלת, הוא אמצעי הביטוי שדרכו הנפש יוצאת מהכח אל הפועל. ועוד יסוד: "בדבר ה' שמים נעשו" — העולם נברא בדיבור. לא רק שהדיבור תיאר את הבריאה, אלא שהוא יצר אותה. ומן הידוע הוא שהאדם שנברא "בצלם" קיבל גם הוא ניצוץ מכח זה. דיבורו של אדם אינו רק "תיאור" של מציאות קיימת — הוא כח הבורא מציאות חדשה.
החידוש: הנפש אינה מבינה סרקזם כאן מגיעה הנקודה שצריך לעמוד עליה היטב. אתה, אברך, בוודאי הכרת את המצב הזה: יצאת מן הבית מאוחר שוב, בא חברך ואמר לך: "ניחשתי שתאחר" — וצחקת. ובאמת, חצי בצחוק, חצי ברצינות, אמרת: "מה אעשה, אני תמיד מאחר, זה כבר הטבע שלי." צחקת. עברת הלאה. אך הנפש הבהמית — הכוחות הפנימיים שמניעים אותך יום-יום — אינה שומעת את הצחוק. היא שומעת את המילים. הכוחות הפנימיים אינם מבחינים בין "אמרתי ברצינות" לבין "אמרתי כבדיחה". הם מקבלים את הדיבור כהוראת ביצוע, ומיד נגשים לעבודה: לקיים את מה שנאמר. תאר לעצמך מלך שמוציא פקודה כשהוא צוחק, בדרך שעשוע. האם החיילים שואלים: "האם הוא התכוון ברצינות?" — לא. הם מקיימים את הפקודה כלשונה. כך עובדים הכוחות הפנימיים של הנפש. אמרת "אני תמיד מאחר" — קיבלו. עכשיו הם הולכים לממש את ההבטחה. זה לא "תיאור" של האדם שאתה. זו "הוראה" לאדם שאתה עומד להיות.
הרושם הנחרת הבעל שם טוב לימד שכל דיבור של יהודי בורא פועל ממשי בעולמות. מה שנאמר אינו נעלם — הוא נרשם. ולכן, כאשר אדם חוזר ואומר על עצמו שוב ושוב: "אני שלומיאל", "אני לעולם לא מצליח", "ככה זה אצלי" — אפילו כשהוא צוחק — הדברים נחרתים פנימה. הנפש מקבלת את הגדרה זו כאמת לאמיתה, ומתחילה לבנות את האדם לפיה, אבן אחר אבן. מכאן מובן מדוע אדם עלול להרגיש "תקוע" בדפוס שלילי למרות שרצונו להשתנות הוא אמיתי ועמוק. הוא רוצה להשתנות — אך פיו ממשיך לצוות על הישן. והכוחות הפנימיים מקיימים את פקודת הפה. "מות וחיים ביד לשון" — לא רק כלפי אחרים. בעיקר כלפי עצמך.
נקודה למעשה
הפסק לרגע. חשוב: אילו משפטים אתה אומר על עצמך, גם בצחוק, גם "סתם"? מהיום, שים לב לבדיחות של עצמך על עצמך. לא כדי לדכא את ההומור — אלא כדי לדעת מה אתה מזמין. ואם אתה רואה דפוס שלילי שאתה רוצה לשנות — התחל לדבר על עצמך אחרת. לא בגאווה, לא בהכחשה. אלא בפשטות: "אני אדם שמגיע בזמן." "אני יכול לעשות זאת." תאמר את זה — והנפש תתחיל לבנות לפיו. הפה שלך בונה את האדם שאתה עומד להיות. תחליט מה הוא יבנה.
Questions and answers
Q: איזו שאלה מעורר הפסוק "מות וחיים ביד לשון" על דיבור של אדם על עצמו?
הרב לנדאו משיב: מות וחיים בידלשון ואהביה יאכל פריה (משלי י״ח, כ״א) פתיחה "מות וחיים ביד לשון" — פסוק זה מוכר לנו. אנו נוהגים לקוראו בהקשר של לשון הרע, של ברכה וקללה לזולת. אך שאלה פשוטה מתעוררת: מה בין "מות" ו"חיים" בדיבור שאדם מדבר על עצמו, בינו לבין עצמו, בשעה שהוא אפילו צוחק? מה כח יש לבדיחה שלו עצמו על עצמו? יסוד: הדיבור כלבוש וכח יוצר הרב הזקן בתניא מסביר שמחשבה, דיבור ומעשה הם שלשה "לבושים" של הנפש. הלבוש אינו דבר חיצוני גמור — הוא המקום שבו הנפש מתגלה ופועלת, הוא אמצעי הביטוי שדרכו הנפש יוצאת מהכח אל הפועל. ועוד יסוד: "בדבר ה' שמים נעשו" — העולם נברא בדיבור. לא רק שהדיבור תיאר את הבריאה, אלא שהוא יצר אותה. ומן הידוע הוא שהאדם שנברא "בצלם" קיבל גם הוא ניצוץ מכח זה.
Q: באיזה הקשר נוהגים בדרך כלל לקרוא את הפסוק "מות וחיים ביד לשון"?
הרב לנדאו משיב: אנו נוהגים לקוראו בהקשר של לשון הרע, של ברכה וקללה לזולת.
Q: מה בין מות לחיים בדיבור שאדם אומר על עצמו, אפילו בצחוק?
הרב לנדאו משיב: אך שאלה פשוטה מתעוררת: מה בין "מות" ו"חיים" בדיבור שאדם מדבר על עצמו, בינו לבין עצמו, בשעה שהוא אפילו צוחק?
Q: מה מסביר בעל התניא על מחשבה, דיבור ומעשה כלבושי הנפש?
הרב לנדאו משיב: יסוד: הדיבור כלבוש וכח יוצר הרב הזקן בתניא מסביר שמחשבה, דיבור ומעשה הם שלשה "לבושים" של הנפש.
Q: מה כדאי לשים לב אליו בבדיחות שאנו אומרים על עצמנו?
הרב לנדאו משיב: הפסק לרגע. חשוב: אילו משפטים אתה אומר על עצמך, גם בצחוק, גם "סתם"? מהיום, שים לב לבדיחות של עצמך על עצמך. לא כדי לדכא את ההומור — אלא כדי לדעת מה אתה מזמין. ואם אתה רואה דפוס שלילי שאתה רוצה לשנות — התחל לדבר על עצמך אחרת. לא בגאווה, לא בהכחשה. אלא בפשטות: "אני אדם שמגיע בזמן." "אני יכול לעשות זאת." תאמר את זה — והנפש תתחיל לבנות לפיו. הפה שלך בונה את האדם שאתה עומד להיות. תחליט מה הוא יבנה.