בענין מים עמוקים עצה בלב איש
מים עמקים עצה בלבאיש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ׳, ה׳)
פתיחה יש טעות שכיחה, ואברך ישר לב עלול ליפול בה בלא שירגיש: כשהוא הולך למשפיע, הוא הולך בתחושה שהוא כלי שבור. שמשהו בו אינו תקין, ותפקידו של המשפיע הוא לתקן, לצקת, להוסיף — להפוך אותו לאדם אחר. ותחת תפיסה זו, כל שיחה עם משפיע מחזקת את התלות ולא את האדם. יוצא משם בתחושה שמשהו ניתן לו מבחוץ, אך ברגע שיצא מן החדר — הולך עמו הריקנות. אך הרי לא כן הדבר.
ביאור הפסוק אמר שלמה המלך: "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". הבט בדיוק בלשון הפסוק. עצה בלב איש — לא: עצה שתינתן לאיש, לא: עצה שאיש יביא לו מן השוק. אלא: בלב איש. כבר שם. כבר טמונה. כבר קיימת. הקב"ה הניח בתוך כל יהודי ויהודי לא רק נשמה, אלא את כל העצות, את כל האמת שהוא זקוק לה לעבודתו ולחייו. ומהי הבעיה? שהמים עמוקים. מכוסים תחת שכבות של בלבול, פחד, רעש של העולם ורעשי הפנים גם יחד. האדם שומע קולות רבים — קול היצר, קול הספק, קול הסביבה — וקולו הפנימי העמוק, קול הנשמה, נדחק למטה. כותב רבנו הזקן בתניא: ישנה אהבה מסותרת הטבועה בלבו של כל יהודי מצד עצם נשמתו, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" — אהבה שאינה נרכשת ואינה מושאלת, אלא עצם מעצמותו. וכשם שהאהבה מסותרת ומכוסה, כך כל כוחות הנפש — גם העצה שלה — טמונים בהעלם, ממתינים לגילוי.
ה'איש תבונה' — מי הוא? כאן בא החידוש שבפסוק: "ואיש תבונה ידלנה". מה תפקידו של איש התבונה — המשפיע, המדריך, האיש שאתה פונה אליו? לא לתת לך עצה. לא לתת לך תשובה. לא להפוך אותך לאדם אחר. לדלות. לדלות את מה שכבר קיים. כמו הגר במדבר — הבאר של מים חיים היתה שם כל הזמן, אלא שעיניה היו עצומות. ולא בא המלאך ויצר מים יש מאין — "ויפקח אלוקים את עיניה". פקיחת עיניים בלבד. הגילוי בא מן הראייה, לא מן הבריאה. כך איש התבונה: תבונתו אינה בעצם ידיעת התשובה. תבונתו היא שהוא רואה את הלב הער שלך, גם כשאתה עצמך 'ישן'. הוא רואה את הניצוץ שממתין להידלק. ותפקידו — לא להדליק אש חדשה, אלא לעזור לך להדליק את אשך שלך.
נקודה למעשה
כשאתה יושב מול משפיע, שנה את השאלה. לא: "מה עלי לעשות?" — אלא: "מה כבר יודעת נשמתי, שאני עצמי עדיין לא שמעתי?" העצה שאתה מחפש אינה אצלו. היא בלבך. הוא שם כדי לעזור לך להסיר את מה שמכסה אותה — הפחד, הבלבול, הבושה — כדי שהמים העמוקים יוכלו לעלות. "אדם כי יקריב מכם" — פירשו חסידים: הקרבן חייב לבוא מכם, מבפנים. עבודה שאינה עולה מן הפנים, אינה עבודה אמיתית, גם אם היא מדויקת ומסודרת מבחוץ.
סיום אינך שבור. אינך כלי ריק הממתין שמישהו יצקו לתוכו תוכן. אתה "נר ה' נשמת אדם" — נר שיש בו שמן, יש בו פתילה, וכל שחסר הוא אותה ידיעה: שניתן להדליקו. המשפיע הטוב אינו נר שמדליק נרות אחרים בלהב שלו. הוא האיש שמקרב את הנר שלך מספיק, עד שהאש שלך מתחילה לאחוז מאליה. "מים עמוקים עצה בלב איש" — הם שם. עמוק, אמנם, אך שם.
נקודה למעשה לפני שיחתך הבאה עם משפיע — שב רגע לפני. שאל את עצמך: מה אני כבר יודע בתוך ליבי, ואני מפחד להגיד בקול? כתוב זאת. ואז לך לשיחה — לא לקבל תשובה, אלא לבדוק אם היית צודק.
Questions and answers
Q: מה מלמד הפסוק 'מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה' על הטעות של אברך ההולך למשפיע?
הרב לנדאו משיב: מים עמקים עצה בלבאיש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ׳, ה׳) פתיחה יש טעות שכיחה, ואברך ישר לב עלול ליפול בה בלא שירגיש: כשהוא הולך למשפיע, הוא הולך בתחושה שהוא כלי שבור. שמשהו בו אינו תקין, ותפקידו של המשפיע הוא לתקן, לצקת, להוסיף — להפוך אותו לאדם אחר. ותחת תפיסה זו, כל שיחה עם משפיע מחזקת את התלות ולא את האדם. יוצא משם בתחושה שמשהו ניתן לו מבחוץ, אך ברגע שיצא מן החדר — הולך עמו הריקנות. אך הרי לא כן הדבר. ביאור הפסוק אמר שלמה המלך: "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". הבט בדיוק בלשון הפסוק. עצה בלב איש — לא: עצה שתינתן לאיש, לא: עצה שאיש יביא לו מן השוק. אלא: בלב איש. כבר שם. כבר טמונה. כבר קיימת.
Q: מה לא נכון בגישה שתפקיד המשפיע הוא לתקן את האדם ולהפוך אותו לאדם אחר?
הרב לנדאו משיב: שמשהו בו אינו תקין, ותפקידו של המשפיע הוא לתקן, לצקת, להוסיף — להפוך אותו לאדם אחר.
Q: מדוע שיחה עם משפיע מתוך תחושה של 'כלי שבור' מחזקת את התלות ולא את האדם?
הרב לנדאו משיב: ותחת תפיסה זו, כל שיחה עם משפיע מחזקת את התלות ולא את האדם.
Q: למה אדם יוצא משיחה עם משפיע ומרגיש ריקנות ברגע שהוא יוצא מהחדר?
הרב לנדאו משיב: יוצא משם בתחושה שמשהו ניתן לו מבחוץ, אך ברגע שיצא מן החדר — הולך עמו הריקנות.
Q: מה הנקודה למעשה במאמר זה?
הרב לנדאו משיב: כשאתה יושב מול משפיע, שנה את השאלה. לא: "מה עלי לעשות?" — אלא: "מה כבר יודעת נשמתי, שאני עצמי עדיין לא שמעתי?" העצה שאתה מחפש אינה אצלו. היא בלבך. הוא שם כדי לעזור לך להסיר את מה שמכסה אותה — הפחד, הבלבול, הבושה — כדי שהמים העמוקים יוכלו לעלות. "אדם כי יקריב מכם" — פירשו חסידים: הקרבן חייב לבוא מכם, מבפנים. עבודה שאינה עולה מן הפנים, אינה עבודה אמיתית, גם אם היא מדויקת ומסודרת מבחוץ. סיום אינך שבור. אינך כלי ריק הממתין שמישהו יצקו לתוכו תוכן. אתה "נר ה' נשמת אדם" — נר שיש בו שמן, יש בו פתילה, וכל שחסר הוא אותה ידיעה: שניתן להדליקו. המשפיע הטוב אינו נר שמדליק נרות אחרים בלהב שלו. הוא האיש שמקרב את הנר שלך מספיק, עד שהאש שלך מתחילה לאחוז מאליה.