בענין אל תירא כי יעשיר איש

אלתירא כייעשר איש כיירבה כבוד ביתו (תהלים מ״ט, י״ז)

פתיחה כתב דוד המלך ע"ה בתהלים: "אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו". ויש לדקדק בלשון הפסוק דקדוק כפול. ראשית, מהי ה"יראה" שמזהיר עליה הפסוק? פשטות הלשון "אל תירא" מורה שיש כאן פחד אמיתי שיש לנטות ממנו. שנית, וזו העיקר: מהו הקשר בין "כי ירבה כבוד ביתו" לבין "יעשיר איש"? לכאורה אם כבוד ביתו גדל — הוצאותיו גדלות, ועניותו גדלה עמהן! ובאמת איפכא מסתברא: ריבוי הוצאות הבית לכאורה יוציא את ממונו, לא יכניסנו? אבל קודם שנבוא לביאור הפסוק, יש להציב את היסוד.

הערה א׳ — מלכודת החירות שמע נא, יונגערמאן. הנה לפניך הרווק, ויש לו כל הזמן שבעולם. אין עליו עול אשה, אין עליו עול בנים, אין עליו "כבוד הבית". לכאורה — מה מעולה מזה? הרי יש לו פנאי לחשוב, לתכנן, לבנות. אך זוהי המלכודת עצמה. כי הבנין האמיתי אינו בא מן הפנאי — הוא בא מן ה"דוחק". האדם שאין עליו שום עול, הוא "צף" בעולמו. הוא נוח עם מצבו, וכשאדם נוח — אינו מחפש. כשאינו מחפש — אינו מוצא. הוא חופשי מכדי שירגיש צורך בחירות. כבר קבעו חז"ל שהנישואין הם חובה המוטלת על האדם, ולא מקרה הוא שתיקנו חכמים לישא אשה קודם כל דבר אחר. שכן הנישואין אינם "הוספה" על החיים — הם המסגרת שמאפשרת לחיים לקבל צורה.

הערה ב׳ — כוחו של העול עם הנישואין, נכנס האדם תחת "עול של קדושה" — עול מלכות שמים ועול הבית, עול האחריות. ומיד מתחיל להתרחש משהו מופלא. נפש האדם אינה יכולה לסבול שעבוד. זה טבעה — לשאוף, להתרחב, לבקש מרחב. כמו שכתב רבנו הזקן בתניא שהנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש", ועצם זה שהיא מוגבלת ו"כלואה" — יוצר בה כח אדיר לפרוץ. כל עוד היה האדם רווק, לא הרגיש את ה"כלא" — שהרי לא הרגיש את הגבולות. אבל כשנכנס לתוך ה"עול" של הבית, — הנפש מרגישה לפתע את הצמצום, וממילא מחפשת בכל כוחה מוצא לחירות. והמוצא היחיד שנשאר לה — הוא המרחב של הפרנסה, של הבנין, של ה"עשירות". זהו ה"דוחק" החיובי שחז"ל רמזו עליו בדבריהם: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" — כביכול, ה"נכשל" וה"לחץ" הם הם המביאים את העמידה. ומבואר בספר ליקוטי תורה שסדר זה — של ירידה המביאה לעליה, של מיצר המביא למרחב — הוא סדר קבוע בכל ענייני עבודת ה׳, שמהמיצר עצמו נולדת ה"הרחבת הדעת".

ביאור הפסוק ועתה יובן הפסוק על דרך דרוש ורמז. "אל תירא כי יעשיר איש" — ולמה לא תירא? "כי ירבה כבוד ביתו" — כי בדיוק מתוך שגדל עליו העול והאחריות של הבית, מתוך ה"כבוד הבית" שמוטל עליו, הוא זה שיעשיר. לא "יעשיר ואחר כך ירבה כבוד ביתו" — אלא בדיוק להיפך. "כי ירבה" — מכיון שגדל עליו עול הבית, לכן "יעשיר איש". וזהו ה"אל תירא" הנאמר לחתן הצעיר: אל תפחד מן העול שאתה לוקח על עצמך. אל תפחד מן האחריות, מן ה"כבוד ביתו" שיגדל. שכן ה"עול" הזה עצמו הוא המפתח לברכה. הוא הסיבה לעשירות — לא המכשול שבדרך אליה. כבר כתב שלמה המלך ע"ה: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'" — ה"טוב" וה"רצון מה׳" אינם דברים הבאים לאחר מציאת האשה בנפרד, אלא הם באים על ידי מציאת האשה ועול הבית שהיא מייסדת.