בענין איש בחטאו יומתו
בענין "איש בחטאו יומתו" – על תפקיד האהבה במערכת הנפש לאיומתו אבות עלבנים ובנים לאיומתו עלאבות איש בחטאו יומתו (דברים כ״ד, ט״ז)
פתיחה יש אמונה רווחת, פשוטה ועמוקה כאחד: אהבה מרפאת הכל. ואם יש אהבה אמיתית, יש גאולה. אבל אז מגיע הרגע הקשה. אדם שאתה אוהב – בן זוג, אח, חבר – שקוע בחולי הנפש, בהתמכרות, בפגם שחוזר שוב ושוב. ואת או אתה עומד שם, אוהב בכל הכוח, נותן מכל הלב, וה... כלום. המצב אינו זז. והשאלה עולה בלי שאלה: אולי לא אהבתי מספיק? אולי אם הייתי סבלני יותר, חזק יותר, מסור יותר – אולי אז? זוהי קושיא שהיא גם כאב. ולה יש ביאור.
ביאור היסוד: "איש בחטאו יומתו" הפסוק אמרה תורה בפשטות: "איש בחטאו יומתו". בהלכה זהו עיקרון של דיני נפשות – אין עונשין אדם בעוון חטא חברו. אך מעבר לדין, יש כאן עיקרון נפשי עמוק. ה"מיתה" שמביא החטא אינה רק עונש חיצוני הבא מן השמים. היא תוצאה פנימית, ישירה. החטא פוגם בנפש, ורק תיקון פנימי מחיה אותה מחדש. כותב הרמב"ם: הבחירה נתונה לכל אדם, לטות לעצמו לדרך הטובה ולהיות צדיק, או לדרך הרעה ולהיות רשע.. הבחירה החפשית אינה עניין צדדי – היא שדה המערכה כולו. ועל שדה מערכה, אי אפשר לשלוח מישהו אחר במקומך.
הערה א' – הגדרת התפקידים: מהו "עזר כנגדו"? כשהתורה מתארת את תפקיד האשה, היא אומרת "עזר כנגדו". שני דברים יחד: עזר – סיוע, חיזוק, ליווי. וכנגדו – מולו, לא במקומו. הסיוע האמיתי אינו מבטל את ה"כנגדו". אדרבה, העזר הנכון הוא זה שמחזיר את האדם אל עצמו, אל כוחותיו, אל בחירתו. התמכרות היא חולי הנפש. היא שוקעת עמוק, שורשיה בפנים. לאהוב את מי שמתמודד עמה זה דבר גדול ומקודש. אבל האהבה אינה תרופה – היא הסביבה שבתוכה האדם יכול לבחור להתרפאות. זה הבדל עצום. האהבה אומרת: "אני כאן, אני מאמין בך, אני עומד לידך." אבל היא אינה יכולה לומר: "בגלל שאני כאן – אתה מרפא." המערכה היא שלו. הנצחון חייב להיות שלו. כתב אדמו"ר הזקן בתניא שהנפש כוללת כוחות נסתרים, ואפילו בינוני מתמודד עם הרע שבלבו לבדו. אין כוח חיצוני שיוכל להכריע את הקרב הפנימי הזה. רק הוא.
הערה ב' – הסכנה שבטעות: הבלבול בין תמיכה לתיקון וכאן הנקודה הכאובה ביותר. אם האשה – או כל אוהב אחר – תאמין שאהבתה היא הגאולה, שמסירותה היא התרופה, היא נכנסת לתפקיד שאינו שלה. ולא רק שזה לא יועיל – זה יפגע בה. כי כשהמצב אינו משתנה, היא תשאל: "מה עשיתי לא נכון?" והאשמה העצמית תתחיל לכרסם. זו בדיוק עצבות שאדמו"ר הזקן מזהיר ממנה – עצבות שנובעת לא מחטא אמיתי, אלא מהבנה מוטעית של התפקיד. אהבתה אינה "קרבן" שכפרתו מכפרת על פגמו. אהבתה היא אור שמאיר לו את הדרך. אבל הלילות – אותם הוא צריך לעבור בעצמו.
סיום: האהבה הנכונה אז מה כן? מה תפקידה? לאהוב מתוך מאמץ, לא מתוך הקרבה. להיות שם – חזק, נוכח, מאמין – בלי לקחת על עצמה את האחריות שאינה שלה. לומר לו: "אני איתך במערכה שלך" – לא: "אני אלחם את המערכה שלך." זהו כוחה האמיתי. וזהו גם שחרורה.
נקודה למעשה
אם אתה עומד לצד מישהו בתוך מאבק קשה: אמור לו שאתה מאמין בו. חזק אותו. היה שם. אבל אל תיקח על עצמך את האחריות על הריפוי שלו – כי אם תעשה זאת, אתה לוקח ממנו את כוחו, ואת עצמך אתה מוביל לשחיקה ולאשמה שאינה שלך. תמוך – אך זכור: התיקון הוא עבודתו, בסייעתא דשמיא, כשהוא מחוזק באהבה שסביבו.
Questions and answers
Q: על איזה פסוק מבוסס המאמר על תפקיד האהבה, ומהי האמונה ש"אהבה מרפאת הכל"?
הרב לנדאו משיב: בענין "איש בחטאו יומתו" – על תפקיד האהבה במערכת הנפש לאיומתו אבות עלבנים ובנים לאיומתו עלאבות איש בחטאו יומתו (דברים כ״ד, ט״ז) פתיחה יש אמונה רווחת, פשוטה ועמוקה כאחד: אהבה מרפאת הכל. ואם יש אהבה אמיתית, יש גאולה. אבל אז מגיע הרגע הקשה. אדם שאתה אוהב – בן זוג, אח, חבר – שקוע בחולי הנפש, בהתמכרות, בפגם שחוזר שוב ושוב. ואת או אתה עומד שם, אוהב בכל הכוח, נותן מכל הלב, וה... כלום. המצב אינו זז. והשאלה עולה בלי שאלה: אולי לא אהבתי מספיק? אולי אם הייתי סבלני יותר, חזק יותר, מסור יותר – אולי אז? זוהי קושיא שהיא גם כאב. ולה יש ביאור. ביאור היסוד: "איש בחטאו יומתו" הפסוק אמרה תורה בפשטות: "איש בחטאו יומתו". בהלכה זהו עיקרון של דיני נפשות – אין עונשין אדם בעוון חטא חברו.
Q: מה קורה כשאדם שאתה אוהב שקוע בחולי הנפש או בהתמכרות?
הרב לנדאו משיב: אדם שאתה אוהב – בן זוג, אח, חבר – שקוע בחולי הנפש, בהתמכרות, בפגם שחוזר שוב ושוב.
Q: מה מרגיש מי שעומד ליד אדם אהוב, אוהב בכל הכוח ונותן מכל הלב?
הרב לנדאו משיב: ואת או אתה עומד שם, אוהב בכל הכוח, נותן מכל הלב, וה...
Q: איזו מחשבה של אשמה עולה אצל מי שאוהב ונותן ואינו רואה שינוי?
הרב לנדאו משיב: אולי אם הייתי סבלני יותר, חזק יותר, מסור יותר – אולי אז?
Q: איך לתמוך במי שנמצא במאבק קשה בלי לקחת אחריות על הריפוי שלו?
הרב לנדאו משיב: אם אתה עומד לצד מישהו בתוך מאבק קשה: אמור לו שאתה מאמין בו. חזק אותו. היה שם. אבל אל תיקח על עצמך את האחריות על הריפוי שלו – כי אם תעשה זאת, אתה לוקח ממנו את כוחו, ואת עצמך אתה מוביל לשחיקה ולאשמה שאינה שלך. תמוך – אך זכור: התיקון הוא עבודתו, בסייעתא דשמיא, כשהוא מחוזק באהבה שסביבו.