בענין כל דמעה החוזרת לשורשה
פתיחה יונגערמאן, שאלה אחת פשוטה: כשבאים ואומרים לך — בכה על החורבן — מה עובר לך בלב? תשובה ישרה: "יש לי צרות משלי. אני לא בוכה על אירוע שקרה לפני יותר מאלפיים שנה." והצדק אתך. לא כי החורבן אינו חשוב, אלא כי הכאב הפרטי שלך אמיתי ומדמם עכשיו. ושערי דמעות לא ננעלו — הדמעה היא קודש, בין אם היא נוגעת לבית שנחרב ובין אם היא נוגעת לביתך שלך. אבל מה אם שתי הדמעות הללו — דמעת הגלות ודמעת חייך — הן דמעה אחת?
א. שלושה, ושלושה הם אחד יש שלושה דברים שבוכים עליהם: על בית המקדש שנחרב, על כבוד שמים שגלה — "שכינתא בגלותא" — ועל הגלות עצמה. למבט שטחי, אלו שלושה אבלים נפרדים: האחד היסטורי, השני מיסטי, השלישי לאומי. ואיש כמונו, הצולל בתוך יומו שלו, מרגיש שאין לו חלק באף אחד מהשלושה. אבל הם אינם שלושה. הם שלושה פנים של חסרון אחד — מציאות שבה הגילוי האלקי הוסתר, שבה "שמש ומגן ה' אלקים" כביכול נעלם מאחורי עבים. ומציאות זו — היא-היא שורש כל חסרון ושורש כל צרה.
ב. שורש וענף — החידוש המרכזי כאן הנקודה. תשמע. הסיבה שיש לך צרות — הסיבה שיש חסרונות, כאב, ריחוק, ויסורים בעולם — היא מפני החורבן. לא כמליצה רטורית. כמציאות אמיתית. כותב רבינו הזקן, שהיסורים וההגבלות שאדם פוגש בחייו הם תולדה ישירה של ההעלם וההסתר של אור אין סוף בזמן הגלות. הגלות אינה רק עניין היסטורי של עם שגלה מארצו. הגלות היא מצב קוסמי — "שכינתא בגלותא" — שבו אור האין סוף מוסתר, ומתוך הסתר זה נובעים כל הקשיים, הן בכלל והן בפרט. כאב האצבע הוא ביטוי לחולי הגוף כולו. כאב האדם הפרטי הוא ביטוי לחולי העולם כולו. ואם כן — כשאתה בוכה על הכאב שלך, אתה כבר בוכה על החורבן. אתה פשוט לא יודע את זה עדיין.
ג. לעקוב אחרי הדמעה הביתה אז מה העבודה? לא לכפות על עצמך דמעות מלאכותיות על אירוע שלא ראית. זה לא עובד, וזה גם לא אמת. העבודה היא לקחת את הדמעות שכבר יש לך — הכנות, האמיתיות, הכואבות — ולעקוב אחריהן. לשאול: מאין הן באות? על מה הן באמת בוכות? חז"ל אומרים שהקב"ה כביכול בוכה על הגלות. שם, בסתרי סתרים, יש בכי שקדם לבכינו. וכשאנחנו בוכים — גם על הדבר הקטן ביותר — אנחנו מהדהדים אותו. "עמו אנכי בצרה" — ה' שרוי בצרה של כל אחד ואחד. ואם ה' שרוי בצרתי — אז צרתי שרויה בתוך צרת השכינה. לקשר בין שתיהן — זוהי ה"התבוננות" שמדבר עליה התניא. לא יצירת רגש חדש, אלא העמקת הרגש הקיים עד שהוא מגיע לשורשו. זהו חידוש הבעל שם טוב על ההשגחה הפרטית: אין שום דבר מקרי. כל צער פרטי הוא חלק מהמהלך הגדול, וממילא כל דמעה פרטית יכולה להיות דמעה שלמה — דמעה שיודעת את מקומה בעולם.
סיום ונחמה הנביא אומר: "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים". שים לב: לא דמעות — דמעה. דמעה אחת. שהיא כל הדמעות יחד. אותה דמעה שאתה בוכה על חייך — כשהיא מחוברת לשורשה, כשהיא יודעת שהיא ענף של השבר הגדול — היא הדמעה שה' ימחה ביום הגאולה. לא תמחה מן העולם כדבר בלתי-רצוי. תמחה — תהפוך — לששון ולשמחה.
נקודה למעשה
בימי בין המצרים, כשיבוא רגע של צרה פרטית — עצב, חסרון, ריחוק — עצור לרגע לפני שהדמעה יורדת ואמור בלבך: "אני יודע מאין הדמעה הזו באה. היא באה מהחורבן. היא שייכת לשכינה בגלותה." זה לא ביטול הכאב. זה נתינת שם לכאב — שם אמיתי, שם עמוק. ובזה, אף שאין אנו מרגישים, אנחנו בונים.
Questions and answers
Q: מה עובר בלב כשאומרים לך "בכה על החורבן" ויש לך צרות משלך?
הרב לנדאו משיב: פתיחה יונגערמאן, שאלה אחת פשוטה: כשבאים ואומרים לך — בכה על החורבן — מה עובר לך בלב? תשובה ישרה: "יש לי צרות משלי. אני לא בוכה על אירוע שקרה לפני יותר מאלפיים שנה." והצדק אתך. לא כי החורבן אינו חשוב, אלא כי הכאב הפרטי שלך אמיתי ומדמם עכשיו. ושערי דמעות לא ננעלו — הדמעה היא קודש, בין אם היא נוגעת לבית שנחרב ובין אם היא נוגעת לביתך שלך. אבל מה אם שתי הדמעות הללו — דמעת הגלות ודמעת חייך — הן דמעה אחת?
Q: איך בית המקדש שנחרב, "שכינתא בגלותא" והגלות הם שלושה פנים של חסרון אחד?
הרב לנדאו משיב: יש שלושה דברים שבוכים עליהם: על בית המקדש שנחרב, על כבוד שמים שגלה — "שכינתא בגלותא" — ועל הגלות עצמה. למבט שטחי, אלו שלושה אבלים נפרדים: האחד היסטורי, השני מיסטי, השלישי לאומי. ואיש כמונו, הצולל בתוך יומו שלו, מרגיש שאין לו חלק באף אחד מהשלושה. אבל הם אינם שלושה. הם שלושה פנים של חסרון אחד — מציאות שבה הגילוי האלקי הוסתר, שבה "שמש ומגן ה' אלקים" כביכול נעלם מאחורי עבים. ומציאות זו — היא-היא שורש כל חסרון ושורש כל צרה.
Q: מה הקשר בין הצרות הפרטיות שלי לבין החורבן?
הרב לנדאו משיב: כאן הנקודה. תשמע. הסיבה שיש לך צרות — הסיבה שיש חסרונות, כאב, ריחוק, ויסורים בעולם — היא מפני החורבן. לא כמליצה רטורית. כמציאות אמיתית. כותב רבינו הזקן, שהיסורים וההגבלות שאדם פוגש בחייו הם תולדה ישירה של ההעלם וההסתר של אור אין סוף בזמן הגלות. הגלות אינה רק עניין היסטורי של עם שגלה מארצו. הגלות היא מצב קוסמי — "שכינתא בגלותא" — שבו אור האין סוף מוסתר, ומתוך הסתר זה נובעים כל הקשיים, הן בכלל והן בפרט. כאב האצבע הוא ביטוי לחולי הגוף כולו. כאב האדם הפרטי הוא ביטוי לחולי העולם כולו. ואם כן — כשאתה בוכה על הכאב שלך, אתה כבר בוכה על החורבן. אתה פשוט לא יודע את זה עדיין.
Q: איך עוקבים אחרי הדמעות שכבר יש לי עד לשורשן?
הרב לנדאו משיב: אז מה העבודה? לא לכפות על עצמך דמעות מלאכותיות על אירוע שלא ראית. זה לא עובד, וזה גם לא אמת. העבודה היא לקחת את הדמעות שכבר יש לך — הכנות, האמיתיות, הכואבות — ולעקוב אחריהן. לשאול: מאין הן באות? על מה הן באמת בוכות? חז"ל אומרים שהקב"ה כביכול בוכה על הגלות. שם, בסתרי סתרים, יש בכי שקדם לבכינו. וכשאנחנו בוכים — גם על הדבר הקטן ביותר — אנחנו מהדהדים אותו. "עמו אנכי בצרה" — ה' שרוי בצרה של כל אחד ואחד. ואם ה' שרוי בצרתי — אז צרתי שרויה בתוך צרת השכינה. לקשר בין שתיהן — זוהי ה"התבוננות" שמדבר עליה התניא. לא יצירת רגש חדש, אלא העמקת הרגש הקיים עד שהוא מגיע לשורשו. זהו חידוש הבעל שם טוב על ההשגחה הפרטית: אין שום דבר מקרי.
Q: מה לומר בלב בימי בין המצרים כשבא רגע של צרה פרטית?
הרב לנדאו משיב: בימי בין המצרים, כשיבוא רגע של צרה פרטית — עצב, חסרון, ריחוק — עצור לרגע לפני שהדמעה יורדת ואמור בלבך: "אני יודע מאין הדמעה הזו באה. היא באה מהחורבן. היא שייכת לשכינה בגלותה." זה לא ביטול הכאב. זה נתינת שם לכאב — שם אמיתי, שם עמוק. ובזה, אף שאין אנו מרגישים, אנחנו בונים.