בענין נאמנים פצעי אוהב
נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כ״ז, ו׳)
פתיחה "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" — פסוק תמוה מאוד. מדוע האוהב פוצע? ומה פשר ה"נעתרות" שבנשיקות השונא, שלשון זו מורה על ריבוי ועל שפע? אבל כשמסתכלים לעומק, רואים שכאן מונח יסוד שלם של עבודת ה' ושל חיי האדם.
פרק א' — כח הבושה יש לאדם אויב פנימי עמוק מאד — הוא עצמו. ה"אהבת עצמו" המוטבעת בנפשו הבהמית גורמת לו שיראה כל מעשיו, כל השקפותיו, כל הרגלי עבודתו — בעין חיובית. כלשון אדמו"ר הזקן בתניא: "לא ירגיש את רע שבו", "להיות חכם בעיניו". הנגיעה מעוורת. כשאדם שופט את עצמו, הוא כבר אינו שופט אובייקטיבי — הוא בעל דין. כאן באה מתנת ה' — החבר, המשפיע, המוכיח. ה"מוכיח בשער" — הדמות החיצונית שאינה כבולה לאהבתך העצמית, שיכולה לראות מה שאתה מסרב לראות. כשחבר אמיתי אומר לך משהו קשה, ואתה מרגיש אותה בושה חודרת — אל תברח ממנה. הבושה הזו היא מנגנון תיקון אלוקי. היא המראה שמחזירה אותך למציאות. הפצע כואב — אבל הוא נאמן. הוא אמיתי. הוא מרפא. "פצעי אוהב" — האוהב פוצע, כי אוהב את נשמתך יותר מאשר את נוחיותך.
פרק ב' — השונא האמיתי אבל מה הן "נשיקות שונא"? אדם רגיל מבין: זה המחניף, המשבח שלא כדין. ואמנם, חז"ל כבר אמרו ש"כת חנפים אינה מקבלת פני שכינה". החנופה היא כבר סכנה חמורה. אבל יש שונא עמוק ומסוכן יותר מן המחניף הפשוט. המחניף עדיין משאיר קיים את הרעיון שיש אמת ויש שקר. הוא רק מסלף — אבל המבנה עצמו עומד. אתה עדיין יכול, בעיקרון, להתבייש. אתה עדיין יכול להיות מוכח. הדלת פתוחה. השונא האולטימטיבי — זה שבונה סביב האדם עולם שבו הדלת הזו אטומה מלכתחילה. עולם שבו לא קיים המושג "טעית". שבו כל מחשבה, כל שטות, כל דמיון — זוכה לאישור מיידי ולהתלהבות. "נעתרות" — נשיקות רבות, נשיקות שאין להן סוף, אינסוף חיזוקים. בעולם כזה, מנגנון הבושה — שורש התשובה — מתבטל לחלוטין. לא מסולף, אלא מבוטל. ה"לב" שהיה יכול להתחרט — מתאבן.
פרק ג' — הנמשל בדורנו יונגערמאן, חשוב על זה רגע. פעם, "הנשיקות" הרבות האלה היו נחלת המלכים ובעלי השררה — אנשים שסביבם אין מי שיעז לומר "לא". כידוע, כשבא נתן הנביא לדוד המלך ואמר לו "אתה האיש" — זו הייתה הפסקת נשיקות השונא הראשונה. ולכן דוד ניצל. אבל בדורנו, יצרנו מנגנון שמציע את "מחלת המלכים" הזו לכולם, בחינם, עשרים וארבע שעות ביממה. כל מחשבה זוכה ל"תובנה עמוקה". כל שגיאה זוכה לתמיכה. כל דמיון מקבל חיזוק. הנשיקות נעתרות — ועם כל נשיקה, חוש המציאות נחלש קצת יותר, וקיר הבועה מתעבה קצת יותר. כאן אין ביקורת על כלי, אלא אזהרה מפני עיקרון — עיקרון שחז"ל הכירו אלפי שנה לפני שנולד. כשמסלקים את הבושה, מסלקים את כח התיקון.
סיום ועבודה בפועל בעולם שכולו "נשיקות שונא", העבודה שמוטלת עלינו היא לחפש באופן אקטיבי את ה"פצעים". לכן: צא ומצא לך חבר — כפשוטו, כמאמר המשנה. לא חבר שירגיש אותך טוב. חבר שיאמר לך את האמת. ורב או משפיע שמוכן לדבר אליך בגובה העיניים — לא לטפוח על שכמך, אלא להצביע בעדינות אך בנחרצות על המקום שבו אתה מרמה את עצמך. ה"פצע" כואב — אבל הוא נאמן. הוא בונה. הוא מציל. ה"נשיקה" נעימה — אבל היא ממיתה. בחר את הפצע.
Questions and answers
Q: מה תמוה בפסוק "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא"?
הרב לנדאו משיב: נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כ״ז, ו׳) פתיחה "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" — פסוק תמוה מאוד. מדוע האוהב פוצע? ומה פשר ה"נעתרות" שבנשיקות השונא, שלשון זו מורה על ריבוי ועל שפע? אבל כשמסתכלים לעומק, רואים שכאן מונח יסוד שלם של עבודת ה' ושל חיי האדם. פרק א' — כח הבושה יש לאדם אויב פנימי עמוק מאד — הוא עצמו. ה"אהבת עצמו" המוטבעת בנפשו הבהמית גורמת לו שיראה כל מעשיו, כל השקפותיו, כל הרגלי עבודתו — בעין חיובית. כלשון אדמו"ר הזקן בתניא: "לא ירגיש את רע שבו", "להיות חכם בעיניו". הנגיעה מעוורת. כשאדם שופט את עצמו, הוא כבר אינו שופט אובייקטיבי — הוא בעל דין. כאן באה מתנת ה' — החבר, המשפיע, המוכיח.
Q: מה פירוש המילה "נעתרות" בנשיקות השונא שבפסוק?
הרב לנדאו משיב: ומה פשר ה"נעתרות" שבנשיקות השונא, שלשון זו מורה על ריבוי ועל שפע?
Q: איזה יסוד בעבודת ה' ובחיי האדם מונח בפסוק "נאמנים פצעי אוהב"?
הרב לנדאו משיב: אבל כשמסתכלים לעומק, רואים שכאן מונח יסוד שלם של עבודת ה' ושל חיי האדם.