בענין קשנא סיגו כשושנה
פתיחה – הקושיא שבלב שאלה פשוטה, אבל היא יכולה להציק: אם שבת היא יום מנוחה – מדוע היא רצופה בכל כך הרבה איסורים? שלושים ותשע מלאכות, גזירות על גזירות, גדרים וסייגים – האם זה לא סותר את עצם הרעיון? הרי מנוחה, בשפה הפשוטה שלנו, פירושה חופש. לנשום. לשחרר. ובמקום זה, בא היום המקודש עם רשימה ארוכה של "לא תעשה". יונגערמאן טוב שאל אותי פעם: "רבי, אם שבת היא עונג ומנוחה – למה לא נוח בדרכי שלי? אשב על הספה, אנוח כפי שאני מבין מנוחה." הבנתי אותו. השאלה כנה. ועליה יש תשובה.
מהלך ראשון – השושנה וקוציה "כשנא סיגו ינוחו בה בני בת" – כך אנו אומרים בזמירות שבת, ב"מה ידידות מנוחתך". שבת מסויגת כשושנה. עצור על המילים האלה רגע. שושנה היא יפה. היא עדינה. ריחה מילא חדרים ונפשות מאז ומתמיד, עד שנפתח בה שיר השירים עצמו: "כשושנה בין החוחים". אבל השושנה גדלה עם קוצים. קוצים חדים, לא נעימים למגע, שנראים כחיצוניות גסה שאינה מתאימה ליופייה העדין של הפרח. ומדוע הם שם? לא כדי להרתיע את האוהב. אלא כדי לשמור על הפרח מפני מי שאינו אוהב – מפני הבהמות, מפני בעלי החיים הרועים בשדה, שיאכלוהו ברגע אחד אם לא יהיה לו מגן. הקוצים הם שומרי גן, לא אויבי הפרח. בלעדיהם, אין שושנה – יש רק פרח אכול וגמור.
מהלך שני – הנמשל: מיהן הבהמות? שבת היא השושנה. יום של עונג עליון, של מנוחת נשמה אמיתית, של שקט פנימי שאי אפשר לקנות בשום יום חול. הזוהר הקדוש קורא לה "מטרוניתא" – מלכה, שכינה. יום שהוא כולו אחר. ואיסורי המלאכה – שלושים ותשע המלאכות, הגדרים, הסייגים – הם הקוצים. אבל מיהן הבהמות שהם מגנות מפניהן? אלו הן טרדות ה"עולם הזה" שלנו. הרעש החיצוני – החדשות, המסכים, ה"בזנס", הפינג של ההודעה שמחכה לתשובה. ובשורשם, הן הנפש הבהמית שבנו, הנמשכת תמיד אל החול ואל החומר, שאינה רוצה שיהיה יום של "לא" – כי "לא" אומר שיש דבר גבוה ממנה. אם שבת לא הייתה מוקפת בגדרים – היא הייתה נבלעת. לא בבת אחת, אלא לאט לאט. תחילה ה"מנוחה שלי" על הספה עם הטלפון, ואחר כך עוד קצת, ואחר כך – ביום ראשון יש לי פגישה ואני צריך להכין. ואם מותר הכל, מה ההבדל בין שבת לשאר הימים? הקדושה לא נמחית בבת אחת – היא נאכלת. "כשנא סיגו" – מסויגת כשושנה. הסיוג הוא חלק מן הגדרה. לא מחיר שמשלמים על השושנה – הסיוג הוא מה שעושה אותה לשושנה ולא לפרח שדה הפקר.
הרחבה – לא עול, אלא גינון יש הבדל גדול בין שתי צורות של "שמירה". אחת היא שמירה מחמת חיוב – שומר מנגד, מרחוק, בקר. שנייה היא שמירה מחמת אהבה – הגנן שיורד לגינה כל בוקר, משקה, מנכש, מסייג. האגרות קודש של רבינו הזקן מבאר שה"לא תעשה" וה"עשה" כאחד שורשם בדיבור אחד עליון. אין ביניהם סתירה – הם שני פנים של אותו הרצון האלוקי. "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" – השמירה מן הדברים האסורים והזכירה של הקדושה, שניהם מקורם אחד. כשאתה שומר איסורי שבת – אתה לא "מציית לחוקים". אתה גונן. אתה בונה גדר סביב השושנה שלך. אתה אומר לבהמות שבחוץ ושבפנים: "לא היום. היום יש כאן קדושה, ואני שומר עליה."
נקודה למעשה
לפני שבת הבאה, בחר איסור אחד – דבר אחד שנוהג להיכנס לשבת שלך ממקום שאינו שלה. מסך, שיחה על עסקים, דאגה שמחכה. ובשבת, כשמגיע הרגע שרגיל הוא לבוא – עצור, ואמור בלבך: "זהו אחד הקוצים שלי. אני שומר עליה." לא כי אסור. כי אתה אוהב את השושנה.
Questions and answers
Q: אם שבת היא יום מנוחה, מדוע היא רצופה בכל כך הרבה איסורים?
הרב לנדאו משיב: פתיחה – הקושיא שבלב שאלה פשוטה, אבל היא יכולה להציק: אם שבת היא יום מנוחה – מדוע היא רצופה בכל כך הרבה איסורים? שלושים ותשע מלאכות, גזירות על גזירות, גדרים וסייגים – האם זה לא סותר את עצם הרעיון? הרי מנוחה, בשפה הפשוטה שלנו, פירושה חופש. לנשום. לשחרר. ובמקום זה, בא היום המקודש עם רשימה ארוכה של "לא תעשה". יונגערמאן טוב שאל אותי פעם: "רבי, אם שבת היא עונג ומנוחה – למה לא נוח בדרכי שלי? אשב על הספה, אנוח כפי שאני מבין מנוחה." הבנתי אותו. השאלה כנה. ועליה יש תשובה. מהלך ראשון – השושנה וקוציה "כשנא סיגו ינוחו בה בני בת" – כך אנו אומרים בזמירות שבת, ב"מה ידידות מנוחתך". שבת מסויגת כשושנה. עצור על המילים האלה רגע. שושנה היא יפה. היא עדינה.
Q: האם שלושים ותשע המלאכות והגזירות סותרים את רעיון המנוחה בשבת?
הרב לנדאו משיב: שלושים ותשע מלאכות, גזירות על גזירות, גדרים וסייגים – האם זה לא סותר את עצם הרעיון?
Q: למה היום המקודש בא עם רשימה ארוכה של "לא תעשה"?
הרב לנדאו משיב: ובמקום זה, בא היום המקודש עם רשימה ארוכה של "לא תעשה".
Q: מה שאל יונגערמאן את הרב לנדאו על שבת כעונג ומנוחה?
הרב לנדאו משיב: יונגערמאן טוב שאל אותי פעם: "רבי, אם שבת היא עונג ומנוחה – למה לא נוח בדרכי שלי?
Q: איך אפשר לשמור על השבת כמו על שושנה בשבת הקרובה?
הרב לנדאו משיב: לפני שבת הבאה, בחר איסור אחד – דבר אחד שנוהג להיכנס לשבת שלך ממקום שאינו שלה. מסך, שיחה על עסקים, דאגה שמחכה. ובשבת, כשמגיע הרגע שרגיל הוא לבוא – עצור, ואמור בלבך: "זהו אחד הקוצים שלי. אני שומר עליה." לא כי אסור. כי אתה אוהב את השושנה.