בענין כל הפושט יד נותנים לו
פתיחה יש כלל ידוע שהביאו הראשונים בשם הירושלמי, וכן נפסק להלכה: "כל הפושט יד — נותנים לו". ולכאורה הדבר תמוה ביותר. וכי לא נצטוינו לבדוק, לשאול, לדעת אם האדם שלפנינו אכן נזקק? הרי ישנם אנשים שהגיעו למצבם מחמת בחירות רעות, עצלות, או גרוע מזה. ואתה, שעמלת קשה על כל פרוטה — תיתן בלא חקירה ובלא דרישה? אך דווקא כאן — בתמיהה הזו — טמון עומק גדול.
א. שתי המידות שהעולם עומד עליהן כתיב: "בראשית ברא אלקים" — שם אלקים, מידת הדין. ואחר כך: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" — ויתן שם הוי' אלקים. שתי מידות, שני אופנים שבהם מתנהגת ההשגחה עם בריותיה. מידת הדין — שכר ועונש לפי המעשים, חשבון מדויק, כל פרט ופרט נמדד ונשקל. מידת הרחמים — נתינה לפנים משורת הדין, חסד חינם שאין לו הצדקה על פי החשבון. ועכשיו, יהודי יקר, שאל את עצמך בכנות: מה אתה צריך השבוע מן השמים? בריאות הגוף — האם הרווחת אותה? נחת מהילדים — האם אתה זכאי לה על פי הדין? פרנסה, שלום בית, שמחה, שקט נפשי — כמה מכל אלה מגיע לך "מן הדין"? הגמרא במסכת שבת אומרת: "כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים". ופשוטו כמשמעו: הדרך שבה אתה מתנהג עם הזולת — היא הדרך שבה מתנהגים עמך מלמעלה.
ב. החידוש: הנתינה אינה שאלה על המקבל וכאן נקודת החידוש שצריכה לנקוב ולהגיע עד הלב. כשאתה עומד מול הפושט יד ומחשב — "האם הוא ראוי? האם הוא הגיע לפה מחמת עצלותו?"— אתה מחשיב שאינך עסוק בו. אתה עסוק בעצמך. כי ברגע שאתה מפעיל מידת הדין כלפיו, אתה מבקש שידונו אותך באותה מידה. כדאיתא במסכת ראש השנה: "כל המעביר על מדותיו — מעבירין לו על כל פשעיו". מידה כנגד מידה — לא כשכר ועונש בלבד, אלא כמציאות רוחנית: הנותן בחסד, מעורר על עצמו חסד עליון. זוהי "אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא" — הפעולה שלמטה פותחת את הצינור מלמעלה. ומכאן מובן "כל הפושט יד נותנים לו" — אין זו הוראה על טיב המקבל. זוהי הוראה על עולם שאתה רוצה לחיות בו. עולם שבו נותנים לפנים משורת הדין. ואם אתה רוצה לחיות בעולם כזה — אתה צריך לבנות אותו.
ג. ההכרה שמשחררת כותב רבנו הזקן באגרת הקודש: ענין הצדקה הוא לפתוח את הצינורות העליונים של חסד וברכה. ומוסיף בתניא שאהבת ישראל — נתינה לחברך מפני שנשמתו ונשמתך אחד הן בשורשן — היא היסוד. אך מה נותן לאדם את הכח לנתינה הזו? ההכרה. ההכרה שרוב רובו של הטוב בחייו — אינו "משכורת" שהרוויח, אלא מתנת חינם. אם בריאותך, ונחתך, ופרנסתך הם חסד עליון שאינך ראוי לו מן הדין הקפדני — אז ה"חשבונות" שאתה עושה עם העני הפושט יד, הם חשבונות שאתה לא יכול להרשות לעצמך. ודע: העני שנקרה בדרכך אינו מקרה. ההשגחה שלחה אותו אליך — כדי לפתוח בפניך שעת כושר, צינור של ברכה שתוכל להמשיך לתוך חייך ובית ביתך.
נקודה למעשה
פעם הבאה שאדם יפשוט יד אליך — אל תשאל "האם הוא ראוי?". שאל: "האם אני ראוי לכל מה שאני מבקש מן השמים?" הוא אינו ראוי? יתכן מאוד. וגם אתה אינך ראוי. תן בכל זאת.
Questions and answers
Q: למה נפסק להלכה "כל הפושט יד נותנים לו" בלי לבדוק אם הוא נזקק?
הרב לנדאו משיב: פתיחה יש כלל ידוע שהביאו הראשונים בשם הירושלמי, וכן נפסק להלכה: "כל הפושט יד — נותנים לו". ולכאורה הדבר תמוה ביותר. וכי לא נצטוינו לבדוק, לשאול, לדעת אם האדם שלפנינו אכן נזקק? הרי ישנם אנשים שהגיעו למצבם מחמת בחירות רעות, עצלות, או גרוע מזה. ואתה, שעמלת קשה על כל פרוטה — תיתן בלא חקירה ובלא דרישה? אך דווקא כאן — בתמיהה הזו — טמון עומק גדול.
Q: מהן שתי המידות, הדין והרחמים, שהעולם עומד עליהן לפי "בראשית ברא אלקים"?
הרב לנדאו משיב: כתיב: "בראשית ברא אלקים" — שם אלקים, מידת הדין. ואחר כך: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" — ויתן שם הוי' אלקים. שתי מידות, שני אופנים שבהם מתנהגת ההשגחה עם בריותיה. מידת הדין — שכר ועונש לפי המעשים, חשבון מדויק, כל פרט ופרט נמדד ונשקל. מידת הרחמים — נתינה לפנים משורת הדין, חסד חינם שאין לו הצדקה על פי החשבון. ועכשיו, יהודי יקר, שאל את עצמך בכנות: מה אתה צריך השבוע מן השמים? בריאות הגוף — האם הרווחת אותה? נחת מהילדים — האם אתה זכאי לה על פי הדין? פרנסה, שלום בית, שמחה, שקט נפשי — כמה מכל אלה מגיע לך "מן הדין"? הגמרא במסכת שבת אומרת: "כל המרחם על הבריות — מרחמין עליו מן השמים". ופשוטו כמשמעו: הדרך שבה אתה מתנהג עם הזולת — היא הדרך שבה מתנהגים עמך מלמעלה.
Q: למה כשאני בודק אם הפושט יד ראוי, אני בעצם עוסק בעצמי?
הרב לנדאו משיב: וכאן נקודת החידוש שצריכה לנקוב ולהגיע עד הלב. כשאתה עומד מול הפושט יד ומחשב — "האם הוא ראוי? האם הוא הגיע לפה מחמת עצלותו?"— אתה מחשיב שאינך עסוק בו. אתה עסוק בעצמך. כי ברגע שאתה מפעיל מידת הדין כלפיו, אתה מבקש שידונו אותך באותה מידה. כדאיתא במסכת ראש השנה: "כל המעביר על מדותיו — מעבירין לו על כל פשעיו". מידה כנגד מידה — לא כשכר ועונש בלבד, אלא כמציאות רוחנית: הנותן בחסד, מעורר על עצמו חסד עליון. זוהי "אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא" — הפעולה שלמטה פותחת את הצינור מלמעלה. ומכאן מובן "כל הפושט יד נותנים לו" — אין זו הוראה על טיב המקבל. זוהי הוראה על עולם שאתה רוצה לחיות בו. עולם שבו נותנים לפנים משורת הדין. ואם אתה רוצה לחיות בעולם כזה — אתה צריך לבנות אותו.
Q: איזו הכרה נותנת לאדם את הכח לתת צדקה בלב שלם?
הרב לנדאו משיב: כותב רבנו הזקן באגרת הקודש: ענין הצדקה הוא לפתוח את הצינורות העליונים של חסד וברכה. ומוסיף בתניא שאהבת ישראל — נתינה לחברך מפני שנשמתו ונשמתך אחד הן בשורשן — היא היסוד. אך מה נותן לאדם את הכח לנתינה הזו? ההכרה. ההכרה שרוב רובו של הטוב בחייו — אינו "משכורת" שהרוויח, אלא מתנת חינם. אם בריאותך, ונחתך, ופרנסתך הם חסד עליון שאינך ראוי לו מן הדין הקפדני — אז ה"חשבונות" שאתה עושה עם העני הפושט יד, הם חשבונות שאתה לא יכול להרשות לעצמך. ודע: העני שנקרה בדרכך אינו מקרה. ההשגחה שלחה אותו אליך — כדי לפתוח בפניך שעת כושר, צינור של ברכה שתוכל להמשיך לתוך חייך ובית ביתך.
Q: מה לשאול את עצמי בפעם הבאה שמישהו פושט אליי יד?
הרב לנדאו משיב: פעם הבאה שאדם יפשוט יד אליך — אל תשאל "האם הוא ראוי?". שאל: "האם אני ראוי לכל מה שאני מבקש מן השמים?" הוא אינו ראוי? יתכן מאוד. וגם אתה אינך ראוי. תן בכל זאת.