בענין תן לחכם ויחכם עוד

תן לחכם ויחכםעוד הודע לצדיק ויוסף לקח (משלי ט׳, ט׳)

פתיחה יש לחץ שכולנו מכירים. לחץ להיות "צודק". להחזיק בעמדה. לא לזוז. כי מי שמשנה דעתו — מה יגידו עליו? הפכפך. חלש. לא עקבי. אבל יש פסוק קצר שהופך את כל ההנחה הזו מן היסוד: "תן לחכם ויחכם עוד". ופשוט: תביא לחכם מידע חדש — והוא יחכם. עוד ועוד. הקושיא ברורה: הרי החכם כבר יודע! כבר יש לו דעה, כבר גיבש עמדה. למה דוקא הוא "יחכם עוד"? שמא דוקא הפשוט, זה שעוד לא גיבש כלום — הוא זה שיש בו מקום לקבל?

ביאור — כח מ"ה הבנת הפסוק תלויה בהבנת מהות ה"חכמה" עצמה. בתניא, פרק י"ח, מבאר רבנו הזקן את הפסוק "והחכמה מאין תמצא" — שהחכמה מגיעה ממקום של "אין". ולכן חכמה היא "כח מ"ה" — כח הביטול. אינה הידיעה הצבורה, אינה הבנה בנויה ומגובשת. היא הנקודה הראשונה שבה האדם פוגש אמת חדשה ואומר בפשטות: "אמת. לא ראיתי את זה כך." זאת אומרת: ה"חכם" של הפסוק אינו מי שיש לו הרבה ידיעות. הוא מי שיש לו הרבה... ריקות. מי שדעתו הקיימת אינה כבדה עליו כל כך, עד שאינה מונעת ממנו לראות אמת חדשה כשהיא מגיחה. ולכן — "תן לחכם ויחכם עוד". כי ה"נתינה" — הצגת המידע החדש, הזווית שלא ראה — מוצאת אצלו כלי קיבול פנוי. והוא קולט. ומחכים.

הצד שכנגד — עקביות של ישות ועכשיו שאל את עצמך: מה ה"עקבי" כל כך מגן עליו כשהוא מסרב לשנות דעתו? לא את האמת. שכן אם הדעה שגויה — העקביות מגינה על השגיאה. מה שהוא מגן עליו, בפועל, הוא ה"יש" שלו. הדימוי העצמי של מי שיודע. מי שלא טועה. מי שלא צריך לחזור בו. בלשון חסידות: זו ישות. גסות הרוח השכלית. האדם הזה אינו "עקבי" מפני שהוא חזק — אלא מפני שהוא כלי מלא על גדותיו, שאינו יכול לקבל עוד טיפה. ולכן הוא נשאר "עקבי" — עקבי בטעותו. וכאן בדיוק מגיע החידוש של הפסוק: מהירות שינוי הדעה היא מדד הביטול. ככל שהאדם מסוגל לפנות מהר יותר את ה"יש" השכלי שלו ולאמץ אמת חדשה — כך עמוק יותר ה"כח מ"ה" שבו. בית הלל הוכיחו זאת בדרכם: גדלותם לא היתה רק בחריפות ובעומק — אלא בכך שהיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהם. מי שביטולו אמיתי אינו חושש להושיב את דעת הזולת לפניו, ואפילו כשהיא סותרת את שלו.

השלכה — בעבודת ה' יונגערמאן, בעל הבית — נגע בך אי פעם המחשבה: "כבר התרגלתי כך. כבר למדתי ככה שנים. כבר ידעתי."? זו בדיוק הנקודה שממנה נעצרת הצמיחה. לא מחוסר כשרון. מחוסר ביטול. בעבודת השם, ה"חכם" הוא מי שמוכן בכל רגע לשמוע משהו חדש על עצמו, על הבנתו בתורה, על הדרך שבה הוא מחנך, על הרגל ישן בתפלה — ולומר: "אמת. לא ראיתי את זה כך." בלי להרגיש שהוא מאבד משהו. כי מה הוא מאבד? את ה"יש" שלו. וה"יש" הוא בדיוק מה שעומד בדרכו.

סיום — העקביות האמיתית העקביות האמיתית אינה להחזיק בדעה אחת. היא להיות עקבי במצב — מצב של ביטול, של כלי פנוי, של נכונות לקלוט עוד. זה החכם של הפסוק. "תן לו" — ועוד לפני שסיימת את המשפט, הוא כבר מתאים, קולט, בוחן. לא מפני שאין לו עמדה — אלא מפני שהאמת חשובה לו יותר מהעמדה.