Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

בענין נתינה דיד המלך

בענין נתינה כיד המלך ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א׳, ז׳)

פתיחה יש יונגערמאן שאתה מכיר. הוא נותן. הוא עובד. הוא משלם את החשבונות, עולה בבוקר ויורד בלילה, ולא מתלונן. אבל משהו בו — סגור. אתה מרגיש את זה. הנתינה שם, אך האור כבה. מה קרה לו? השאלה הזאת היא לא שאלה של פסיכולוגיה. היא שאלה של אמת — ועונה עליה מהות עבודת ראש השנה.

א. קמצנות אינה תכונה — היא תגובה בואו נאמר דבר ברור: קמצן מולד — אין דבר כזה. קמצנות היא לא תכונת נפש. היא מצב. היא תגובה. האדם ה"קמצן" ביותר שאתה מכיר — אם תגרום לו להרגיש שמחפשים אותו, שרצוי הוא, שמתנתו היא חפץ ולא ציפיה — הוא יכול להפוך לנדיב שבנדיבים. הנה המציאות: הבעל ממשיך לשלם. האב ממשיך לפרנס. אבל כשאינו מרגיש שרוצים בו — לא בו, אלא בארנקו — משהו בפנים נסגר. הנתינה נהפכת טכנית. מדודה. חיצונית. לא מתוך שמחה אלא מתוך הכרח. ולא מתוך קמצנות של נפש, אלא מתוך כאב של לב. זהו הפונקט: לא שינוי ב'כמה' הוא נותן, אלא שינוי ב'מה' הוא נותן. הוא נותן ממה שיש לו, לא ממי שהוא.

ב. המושל והמלך — שני סוגי נתינה כדי להבין את העומק, צריך לשאול: מה ההבדל בין מושל בכפיה למלך שהעם קיבלוהו ברצון? שניהם נותנים. שניהם מחלקים, מזינים, מספקים. אבל — כיצד הם נותנים? המושל — נותן מתוך הכרח. אין לו ברירה. והנתינה הזאת, גם אם גדולה בכמותה, היא צרה ומדודה. היא נתינה שמחשבת כמה בדיוק צריך, לא כמה אפשר לתת. המלך — שהעם המליכו אותו, שרצו בו, שהצהירו: "אנו חפצים בך כמלך" — אותו מלך נותן אחרת. הוא נותן ברחבות. הוא נותן בשמחה. כי הנתינה שלו היא ביטוי של הקשר, לא מילוי של חוב. ראיה מן המקרא: בסעודת אחשורוש נאמר "והשתיה כדת אין אנס כי כן יסד המלך... לעשות כרצון איש ואיש". מאה ושמונים יום של משתה — לא כי היה חייב, אלא כי רצה להראות מה פירוש להיות מלך. "כיד המלך" — זו אינה סתם כמות. זו איכות. זה סוג של נתינה שנובע מתחושת מלכות שלמה, ממלך שיודע שהוא רצוי.

ג. "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" כאן מגיעים לעיקר. בגמרא בראש השנה נאמר: "אמרו לפני מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם". הקב"ה אומר: 'אמרו לפני מלכיות'. מה הכוונה? הוא צריך שנכתיר אותו? אלא הדבר הוא עמוק: הקב"ה אינו רוצה להשפיע עלינו כמושל שנותן מתוך הכרח. הוא רוצה להשפיע כמלך — ברחבות, בשמחה, בלי מידות ובלי גבולות. אך נתינה כזאת נפתחת רק כאשר המקבל מראה שהוא רוצה את הנותן. לא רק את הנתינה — את הנותן. וזה מה שתקיעת שופר וקבלת עול מלכות שמים בראש השנה פועלת: אנו מראים להקב"ה שאנו רוצים בו כמלך — לא מתוך פחד, אלא מתוך חפץ. ובאותו רגע, נפתחים צינורות השפע לשנה שלמה — לא שפע של מושל, אלא שפע "כיד המלך".

ד. המפתח — בבית ובתפילה חזור עכשיו ליונגערמאן שפתחנו איתו. המפתח לפתיחת לבו אינו לבקש ממנו לתת יותר. המפתח הוא להראות לו שהוא רצוי. שמתנתו היא חפץ לבבנו ולא ציפיה סתמית. כשאשתו וילדיו יראו לו שהם רוצים בו — לא רק בסיפוק הצרכים, אלא בו עצמו — משהו בפנים ייפתח. והוא יתן לא מתוך חובה, אלא מתוך מלכות. וכן הוא למעלה: עבודת ראש השנה — התפילה, השופר, ה"מלכויות" — אינה דרישה מן הקב"ה שיתן. היא הצהרה שאנו רוצים בו. ועל ידי זה אנו פותחים את מקור הנתינה העצמית שלו, שהיא — כיד המלך.

נקודה למעשה

בערב ראש השנה, לפני שאתה עולה לתפילה: עמוד רגע ואמור לעצמך — לא "אני הולך לבקש", אלא "אני הולך להמליך". להראות לנותן הגדול ביותר שאני רוצה בו, שמלכותו היא חפצי. וגם בבית — לפני שאתה מבקש מאחר שיתן: תן לו להרגיש שהוא מלך. זה המפתח. זה תמיד המפתח.

Questions and answers

Q: מה קרה ליונגערמאן שנותן ועובד ומשלם את החשבונות אבל משהו בו סגור, לאור הפסוק "ויין מלכות רב כיד המלך"?

הרב לנדאו משיב: בענין נתינה כיד המלך ויין מלכות רב כיד המלך (אסתר א׳, ז׳) פתיחה יש יונגערמאן שאתה מכיר. הוא נותן. הוא עובד. הוא משלם את החשבונות, עולה בבוקר ויורד בלילה, ולא מתלונן. אבל משהו בו — סגור. אתה מרגיש את זה. הנתינה שם, אך האור כבה. מה קרה לו? השאלה הזאת היא לא שאלה של פסיכולוגיה. היא שאלה של אמת — ועונה עליה מהות עבודת ראש השנה.

Q: האם יש דבר כזה קמצן מלידה, או שקמצנות היא תגובה?

הרב לנדאו משיב: בואו נאמר דבר ברור: קמצן מולד — אין דבר כזה. קמצנות היא לא תכונת נפש. היא מצב. היא תגובה. האדם ה"קמצן" ביותר שאתה מכיר — אם תגרום לו להרגיש שמחפשים אותו, שרצוי הוא, שמתנתו היא חפץ ולא ציפיה — הוא יכול להפוך לנדיב שבנדיבים. הנה המציאות: הבעל ממשיך לשלם. האב ממשיך לפרנס. אבל כשאינו מרגיש שרוצים בו — לא בו, אלא בארנקו — משהו בפנים נסגר. הנתינה נהפכת טכנית. מדודה. חיצונית. לא מתוך שמחה אלא מתוך הכרח. ולא מתוך קמצנות של נפש, אלא מתוך כאב של לב. זהו הפונקט: לא שינוי ב'כמה' הוא נותן, אלא שינוי ב'מה' הוא נותן. הוא נותן ממה שיש לו, לא ממי שהוא.

Q: מה הכוונה במאמר הגמרא "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם"?

הרב לנדאו משיב: כאן מגיעים לעיקר. בגמרא בראש השנה נאמר: "אמרו לפני מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם". הקב"ה אומר: 'אמרו לפני מלכיות'. מה הכוונה? הוא צריך שנכתיר אותו? אלא הדבר הוא עמוק: הקב"ה אינו רוצה להשפיע עלינו כמושל שנותן מתוך הכרח. הוא רוצה להשפיע כמלך — ברחבות, בשמחה, בלי מידות ובלי גבולות. אך נתינה כזאת נפתחת רק כאשר המקבל מראה שהוא רוצה את הנותן. לא רק את הנתינה — את הנותן. וזה מה שתקיעת שופר וקבלת עול מלכות שמים בראש השנה פועלת: אנו מראים להקב"ה שאנו רוצים בו כמלך — לא מתוך פחד, אלא מתוך חפץ. ובאותו רגע, נפתחים צינורות השפע לשנה שלמה — לא שפע של מושל, אלא שפע "כיד המלך".

Q: איך פותחים את לבו של בעל שנותן רק מתוך חובה?

הרב לנדאו משיב: חזור עכשיו ליונגערמאן שפתחנו איתו. המפתח לפתיחת לבו אינו לבקש ממנו לתת יותר. המפתח הוא להראות לו שהוא רצוי. שמתנתו היא חפץ לבבנו ולא ציפיה סתמית. כשאשתו וילדיו יראו לו שהם רוצים בו — לא רק בסיפוק הצרכים, אלא בו עצמו — משהו בפנים ייפתח. והוא יתן לא מתוך חובה, אלא מתוך מלכות. וכן הוא למעלה: עבודת ראש השנה — התפילה, השופר, ה"מלכויות" — אינה דרישה מן הקב"ה שיתן. היא הצהרה שאנו רוצים בו. ועל ידי זה אנו פותחים את מקור הנתינה העצמית שלו, שהיא — כיד המלך.

Q: איך כדאי לגשת לתפילה בערב ראש השנה, ומה המפתח לנתינה בבית?

הרב לנדאו משיב: בערב ראש השנה, לפני שאתה עולה לתפילה: עמוד רגע ואמור לעצמך — לא "אני הולך לבקש", אלא "אני הולך להמליך". להראות לנותן הגדול ביותר שאני רוצה בו, שמלכותו היא חפצי. וגם בבית — לפני שאתה מבקש מאחר שיתן: תן לו להרגיש שהוא מלך. זה המפתח. זה תמיד המפתח.

Follow us on Facebook