בענין ונתתי את לבי

ונתתי אתלבי וגו' (קהלת א׳, י״ג)

פתיחה פותח שלמה המלך את ספר קהלת במילים: "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה". ותמה הלב: וכי מחשבה צריכה "נתינה"? הרי אדם חושב מאליו — המחשבות באות, מתגלגלות, ממלאות את הראש ביום ובלילה. מה פשר הלשון "ונתתי את לבי" — כמי שנותן דבר מדעת, בבחירה, בכוונה? אלא שמכאן יוצא חידוש גדול, וחידוש זה הוא כל העניין.

גוף המאמר — מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה ישנן שתי מדרגות במחשבת האדם. המדרגה הראשונה: מחשבות שנופלות לתוך הראש. אדם יושב, ופתאום עולה מחשבה — על הפרנסה, על אתמול, על מה יאכל לסעודת שבת. המחשבה קורית לו, והוא מוצא עצמו בתוכה מבלי שהחליט להיכנס. זה מצבם של רוב בני האדם, ברוב שעותיהם. כלשון התניא בפרק י"ב — מחשבות שמציאותן קיימת גם אצל הבינוני, שאינו שולט על לבו. המדרגה השנייה: מחשבה שהאדם הוא בעליה. לא שהיא מתרחשת אצלו — אלא שהוא מביט עליה. "יש לו את המחשבה", כביכול, כדבר שבידו. הוא עומד לצדה ורואה אותה מתהווה. זהו שלמה אומר "ונתתי את לבי" — מעשה רצוני של הפניית התודעה אל תהליך המחשבה עצמו, לא רק אל תוכנה. וזה החידוש: יש הבדל בין ראייה להסתכלות. ראייה — עיניים פתוחות, התמונה נכנסת. הסתכלות — האדם מפנה את עצמו, מקדיש את תשומת לבו, בוחר לראות. כן הוא בין מחשבה סתם לבין ונתתי את לבי. שיא מעלת השכל האנושי אינו בחריפות, ואינו בידע — אלא ביכולת לצפות על מה שמתרחש בתוך המוח בשעת התרחשותו.

פניה אל לבו של היהודי יודע אתה, אחי, על מה אני מדבר. עומד אתה בתפילה, פותח בברכות קריאת שמע, ולפתע — בלי ששאלת, בלי שרצית — הגיעה מחשבה. ענין הפרנסה, שיחה של אתמול, דאגה קטנה שנדבקה ואינה מרפה. ואתה נלחם בה: "לך, לא כאן, אחר כך!" — ונדמה לפעמים שדווקא המאבק מחזק אותה, כעין שמים לב אל דבר שאינו רוצים בו, ומגביר בכך את אחיזתו. ומה הדרך? לא מלחמה — אלא הסתכלות. ברגע שאתה מבחין במחשבה — לא נבלע בה אלא רואה אותה — כבר אינך אותו האדם. הנה המחשבה, והנה אתה, ובין שניהם — רווח. ואותו רווח קטן הוא כל ההבדל. דיבורם של הצמח-צדיק ושל המהר"ל הוא שיש כוח ב"מוח שליט על הלב" — ומה פירוש "שליט"? לאו דווקא שמחסל, אלא שצופה, שמכיר, שמודע. מי שצופה מלמעלה — שולט. מי שנבלע — נשלט. ולכן אמר אדמו"ר הזקן בפרק כ"ח שגם הבינוני מצווה שלא לתת רשות לאותן מחשבות לשכון ולהתיישב — לא להשמידן בחזקה, אלא שלא ליתן להן דריסת רגל. וכיצד? על ידי שמות לב אליהן מתוך מרחק, ובכך מחסיר מהן את כוחן.

סיום זוהי "נתינת הלב" שמדבר בה שלמה המלך — מעשה אקטיבי של מי שהפך את תהליך המחשבה עצמו לשדה עבודתו. לא רק מה הוא חושב, אלא שהוא חושב — ובאותה שניה שהוא מבחין, כבר הוא "נותן" ואינו "מקבל" בסבילות. וזהו — בעומק — המשמעות של "צלם אלקים" שבאדם. הקב"ה הוא הצופה והמשגיח על עולמו, ואין שום דבר שנעלם ממנו. וכאשר האדם נעשה "צופה" על עולמו הפנימי — הרי הוא מדמה צורתו ליוצרו, ובאותה הסתכלות עצמה פותח את לבו לאלקות.