ויאמר חזור למערתך
ויאמר חזר למערתך
פתיחה יש רגע שכל אברך מכיר. אתה יוצא מבית המדרש, הגמרא עוד חמה בידיך, והעולם שבחוץ נראה פתאם זר. שוק. פרנסה. הבלבול היומיומי של בית. ובתוך לבך שואל משהו: אולי הייתי צריך להשאר שם? אולי כל העיסוק הזה הוא ביטול זמן? על זה בא הגמרא במסכת שבת ללמד את השיעור הגדול ביותר.
חלק ראשון — המערה והשדה רבי שמעון בר יוחאי ישב במערה שתים עשרה שנה. תורה טהורה. קדשה מפשטת. אין בה שום ערוב של חמר והבל. כשיצא, ראה אנשים חורשים וזורעים — חיים חייהם — ונשרפו במבטיו. כיצד אפשר להתעסק בחיי שעה ולהניח חיי עולם? ויצאה בת קול ואמרה: "להחריב עולמי יצאת?!" הקושיא פורחת: והלא כל אותן שתים עשרה שנה היה בשלום הגדול ביותר עם רבונו של עולם! תורה לשמה, בלי הפסק, בלי בלבול — הלא זו היא קדשה גמורה? מדוע נאמר עליו לשון חרבן? התשובה נמצאת ביסוד עמק יותר.
חלק שני — תכלית הבריאה: דירה בתחתונים כתב רבנו הזקן בתניא: תכלית בריאת העולמות כלם היא שיהא להקדוש ברוך הוא "דירה בתחתונים" — והינו, לא עלית התחתון לעליון, אלא המשכת העליון בתוך התחתון. הקדוש ברוך הוא אינו מבקש שתברח מהעולם — הוא מבקש שתכניס אותו לתוכו. והנה הפסוק אומר מבראשית: "לעבדה ולשמרה". "לשמרה" — אלו מצוות לא תעשה, בחינת סור מרע, הפרישות של המערה. "לעבדה" — אלו מצוות עשה, העבודה הפעילה בתוך המציאות הגשמית. והתבה "לעבדה" קודמת — כי העיקר הוא העשיה, המעשה, השדה. רבי שמעון ראה את האנשים בשדה וחשב: "חיי שעה" הם מניחים "חיי עולם". אבל הבת קול גלתה לו שהוא טעה בעקר: עסק השדה, השוק, המאבק היומיומי — כשהוא נעשה על פי רצון הבורא — זהו עצמו "חיי עולם". הקדש הגבוה ביותר אינו שהאדם יניח את העולם — אלא שיכניס את האין סוף לתוכו. זהו שרש תורת הבעל שם טוב הקדוש: עבודה בגשמיות — שהעולם אינו מכשול לעבודה, אלא הוא עצמו זירת העבודה. "לית אתר פנוי מיניה" — אין מקום שהוא ריקן מאלקות, ומכאן — אין מקום שאין בו מה לקדש.
חלק שלישי — שנים עשר חדש נוספים חזר רבי שמעון למערה עוד שנים עשר חדש. לא כעונש — כשיעור. כדי ללמד את עיניו לראות מה שלא ראה. כשיצא בשנית, ראה את אותו שדה, את אותו אדם החורש — ובמקום שרפה ראה אור. המערה לא בטלה. היא נתנה לו את הכח לראות את הקדשה שבשדה. אבל התכלית היתה תמיד השדה.
נקדה למעשה ידידי היקר — כשאתה יוצא בבקר לעבודה, מנהל את העסק, מסדר את הבית, מתמודד עם החשבונות — אל תחשב שאתה בורח מהקדש. שאל את עצמך: האם אני עושה זאת כרצוי לפניו? אם כן — אתה בונה לו דירה. וזהו הוא עצמו המקום שהוא מחכה לך. למוד התורה נותן לעינים לראות את הקדשה הטמונה בחיים הרגילים. אבל הקדשה — שם היא חיה.
Questions and answers
Q: מה לומד אברך מ"חזור למערתך" כשהוא יוצא מבית המדרש אל עולם הפרנסה?
הרב לנדאו משיב: ויאמר חזר למערתך פתיחה יש רגע שכל אברך מכיר. אתה יוצא מבית המדרש, הגמרא עוד חמה בידיך, והעולם שבחוץ נראה פתאם זר. שוק. פרנסה. הבלבול היומיומי של בית. ובתוך לבך שואל משהו: אולי הייתי צריך להשאר שם? אולי כל העיסוק הזה הוא ביטול זמן? על זה בא הגמרא במסכת שבת ללמד את השיעור הגדול ביותר. חלק ראשון — המערה והשדה רבי שמעון בר יוחאי ישב במערה שתים עשרה שנה. תורה טהורה. קדשה מפשטת. אין בה שום ערוב של חמר והבל. כשיצא, ראה אנשים חורשים וזורעים — חיים חייהם — ונשרפו במבטיו. כיצד אפשר להתעסק בחיי שעה ולהניח חיי עולם? ויצאה בת קול ואמרה: "להחריב עולמי יצאת?!" הקושיא פורחת: והלא כל אותן שתים עשרה שנה היה בשלום הגדול ביותר עם רבונו של עולם!
Q: מדוע העולם שבחוץ נראה זר לאברך שיוצא מבית המדרש?
הרב לנדאו משיב: אתה יוצא מבית המדרש, הגמרא עוד חמה בידיך, והעולם שבחוץ נראה פתאם זר.
Q: איזה שיעור גדול באה הגמרא במסכת שבת ללמד על מי שיוצא מבית המדרש לעולם?
הרב לנדאו משיב: על זה בא הגמרא במסכת שבת ללמד את השיעור הגדול ביותר.