Rivnitz Donate

Draft edition

By Rabbi Shalom Landau.

ויאמר הזהב אינו צריך למדף

פתיחה יש עצה שהעולם אוהב לחלק. אם אין מעריכים אותך — שנה את מקומך. עבר עיר, עבר תפקיד, שנה סביבה — ושרכך ישתנה. המשל פשוט: בקבוק מים שוה עשר אגורות במרכל, שקל בתחנת הדלק, חמשה שקלים במסעדה, ועשרים במלון חמש כוכבים. אותו בקבוק. שורים שונים. העצה נשמעת הגיונית, אפלו חמימה. אבל יש בה טעות יסודית.

הקושיה: הטעות שבעצה הבעיה אינה במשל — הבעיה היא בנמשל. כשהעולם אומר לך "שנה מקום ותשנה את ערכך", הוא מניח בשקט שאתה בקבוק מים — מוצר זול שערכו נקבע מחוץ לו. הינו, ששום קרירה, שום מעמד חברתי, שום הצלחה גשמית — כל אלה יתנו לך את ה"ערך" שחסר. ובכן, כל חייך אתה רץ — רץ אחר המדף הנכון, אחר הכתרת הנכונה, אחר ה"כן" של האנשים הנכונים. אתה יודע את הריצה הזאת. היא מיגעת. ושאל נפשך: כמה פעמים הגעת למדף הנכון, ועדין הרגשת ריק?

הבאור: אתה מטיל זהב, לא בקבוק מים הבא נגדך משל אחר. מטיל זהב — הנח אותו בכספת, הנח אותו בתעלה, הנח אותו במגרת הגרבים — ערכו לא זז. לא מפני שהוא "במקום הנכון", אלא מפני שהוא הדבר הנכון. ערכו הוא במהותו, לא במקומו. כך הוא הנמשל. כתב אדמו"ר הזקן בתניא, פרק ב"ית: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש". ממש. לא השאלה, לא דמיון — ממש. נשמתך היא נתיז מהאין סוף ברוך הוא. ומי שמעריך זהב מסוג זה — אינו בודק את המדף.

הערה: הירידה אינה גורעת יכול אתה לשאל: אבל הרי הנשמה ירדה לעולם הזה הגשמי, האפל. הירידה הזאת — האם אינה גורעת מערכה? והתשובה: לא. וזהו בדיוק כחו של הזהב במשלנו. הזהב לא נעשה נחשת כשמניחים אותו במקום נמוך. אדרבה — "ירידה צרך עליה" היא, כמו שכתב אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה. הנשמה יורדת לא מפני שמקומה למטה, אלא כדי לגלות את "הזהב" שבו דוקא כאן למטה. וכן כתב הנביא: "יקרים בני ציון המסלאים בפז" — בני ישראל נמשלו לפז, לזהב הטהור. והינו: הערך הוא ערך עצמי, טבוע במהות, לא משאל מהסביבה.

נקודה למעשה

אתה — אברך, בעל בית, יהודי שמנסה לעמד בלחץ — אינך בקבוק מים. אינך מוצר ששורו משתנה עם המדף. המשרה לא מענקת לך ערך. ההצלחה לא. גם הכבוד לא. העבודה המעשית היא אחת: להפסיק לספר את עצמך לפי המדף. כאשר אתה שומע בתוך עצמך את הקול: "אני לא מספיק, אני לא מצליח מספיק, אני לא מוערך מספיק" — דע שהקול הזה מדבר אל בקבוק מים. אתה לא הבקבוק הזה. עמד רגע. זכר: "חלק אלוקה ממעל ממש." אין מחיר לנשמה הזאת. אין מדף שיוסיף עליה או יגרע ממנה. ההכרה הזאת — שהערך טבוע בפנים, לא תלוי בחוץ — היא המנוחה האמתית. לא מנוחת העצלן, אלא מנוחתו של מי שיודע מה יש לו — ואינו צריך עוד להוכיח זאת לאיש. הזהב אינו צריך למדף. וגם אתה לא.

Questions and answers

Q: האם נכונה העצה שהעולם אוהב לחלק, שאם אין מעריכים אותך עליך לשנות את מקומך?

הרב לנדאו משיב: פתיחה יש עצה שהעולם אוהב לחלק. אם אין מעריכים אותך — שנה את מקומך. עבר עיר, עבר תפקיד, שנה סביבה — ושרכך ישתנה. המשל פשוט: בקבוק מים שוה עשר אגורות במרכל, שקל בתחנת הדלק, חמשה שקלים במסעדה, ועשרים במלון חמש כוכבים. אותו בקבוק. שורים שונים. העצה נשמעת הגיונית, אפלו חמימה. אבל יש בה טעות יסודית. הקושיה: הטעות שבעצה הבעיה אינה במשל — הבעיה היא בנמשל. כשהעולם אומר לך "שנה מקום ותשנה את ערכך", הוא מניח בשקט שאתה בקבוק מים — מוצר זול שערכו נקבע מחוץ לו. הינו, ששום קרירה, שום מעמד חברתי, שום הצלחה גשמית — כל אלה יתנו לך את ה"ערך" שחסר. ובכן, כל חייך אתה רץ — רץ אחר המדף הנכון, אחר הכתרת הנכונה, אחר ה"כן" של האנשים הנכונים. אתה יודע את הריצה הזאת. היא מיגעת.

Q: מה בא ללמד משל בקבוק המים ששוויו משתנה בין המכולת למלון?

הרב לנדאו משיב: המשל פשוט: בקבוק מים שוה עשר אגורות במרכל, שקל בתחנת הדלק, חמשה שקלים במסעדה, ועשרים במלון חמש כוכבים.

Q: היכן הטעות בעצה "שנה מקום ותשנה את ערכך"?

הרב לנדאו משיב: הקושיה: הטעות שבעצה הבעיה אינה במשל — הבעיה היא בנמשל.

Q: מה מניח העולם בשקט על ערכך כשהוא אומר לך לשנות מקום?

הרב לנדאו משיב: כשהעולם אומר לך "שנה מקום ותשנה את ערכך", הוא מניח בשקט שאתה בקבוק מים — מוצר זול שערכו נקבע מחוץ לו.

Q: איך מפסיקים למדוד את עצמך לפי המדף, המשרה וההצלחה?

הרב לנדאו משיב: אתה — אברך, בעל בית, יהודי שמנסה לעמד בלחץ — אינך בקבוק מים. אינך מוצר ששורו משתנה עם המדף. המשרה לא מענקת לך ערך. ההצלחה לא. גם הכבוד לא. העבודה המעשית היא אחת: להפסיק לספר את עצמך לפי המדף. כאשר אתה שומע בתוך עצמך את הקול: "אני לא מספיק, אני לא מצליח מספיק, אני לא מוערך מספיק" — דע שהקול הזה מדבר אל בקבוק מים. אתה לא הבקבוק הזה. עמד רגע. זכר: "חלק אלוקה ממעל ממש." אין מחיר לנשמה הזאת. אין מדף שיוסיף עליה או יגרע ממנה. ההכרה הזאת — שהערך טבוע בפנים, לא תלוי בחוץ — היא המנוחה האמתית. לא מנוחת העצלן, אלא מנוחתו של מי שיודע מה יש לו — ואינו צריך עוד להוכיח זאת לאיש. הזהב אינו צריך למדף. וגם אתה לא.

Follow us on Facebook