בענין הולך ואור עד נכון היום
וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עדנכון היום (משלי ד׳, י״ח)
פתיחה "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום." יונגערמאן, עצור רגע על הפסוק הזה. שלמה המלך אינו אומר שאורח הצדיקים הוא אור. הוא אומר שהוא הולך ואור — תהליך, תנועה, גדילה. אבל הנסיון מכחיש לכאורה. מי שמסתכל בכנות על חייו — ברוחניות ובגשמיות — יודע שהדרך אינה קו ישר של אור הולך וגובר. יש ירידות, יש נפילות, יש חשכה ממשית. יש בקרים שבהם קשה לקום. יש שלבים שבהם נדמה שהכל אבוד. אז מה ראה שלמה המלך שאנחנו איננו רואים?
שני סוגי חשכה ישנה חשכה אחת — חשכת הלילה היורד. הלילה שמגיע אחרי השקיעה ויורד ויורד עד לחושך הכבד. זו חשכה של סוף, של ירידה, של דעיכה. וישנה חשכה אחרת — חשכת טרום השחר. החושך הכבד ביותר שישנו, ממש לפני עלות השמש. לעיניים שאינן יודעות, שתי החשכות נראות זהות. אבל טבען שונה לחלוטין: האחת יורדת, והאחרת עולה. הזוהר הקדוש מלמד: "חשוכא דקיימא אבתריה נהורא" — יש חשכה שהאור עומד מאחוריה, צמוד לה, ממתין לה. הפסוק "וארח צדיקים כאור נגה" מדבר על הסוג השני. לא על אדם שמעולם לא נפל, אלא על אדם שהחושך שלו הוא חושך של "הולך ואור". חושך שכבר בתוכו נמצאת ה"נכון היום."
הנפילה כחלק מהתכנית "כי שבע יפול צדיק וקם." לא: "הצדיק לא נופל." — אלא: "שבע יפול" — הוא נופל, ושוב נופל. והפסוק מחשיב זאת לשבחו. בעל שם טוב לימד שאין דבר קטן בעולם שאינו בהשגחה פרטית. אם כן, גם הנפילה — הרוחנית, הגשמית, הכלכלית — אינה תקלה שנפלה בין הסדקים. היא חלק מהאסטרטגיה האלוקית. "ירידה צורך עליה" — הירידה עצמה היא ההכנה, הכלי, הנתיב אל העלייה הגדולה יותר. זה מה שמלמדת הנפילה לאדם שיש לו עיניים לראות: לא "כשלתי", אלא "אני בפרק ב'." לא "הכל אבוד", אלא "אני בחשכת טרום השחר."
הערה: המעכב האמיתי אבל כאן יש נקודה עדינה שחשוב לדייק בה. המכשול האמיתי אינו החושך עצמו. המכשול הוא הפחד מהחושך. הפחד מלאבד, הפחד מלנפול, הפחד מ"פשיטת רגל" — רוחנית או גשמית — הוא שמקפיא את האדם ומונע ממנו לנוע בגדולות. כי "אין אתה יכול לשחק בגדול בזמן שאתה מגן על הקטן." מי שכל אנרגיותיו מושקעות בשמירה על מה שיש לו, לא יכול לגדול. הפחד מהירידה הוא בדיוק מה שמונע את העלייה. התניא מלמד שאפילו כשאדם נופל ומרגיש עצמו בחשכה — אסור לו ליפול ברוחו. לא מפני שהמצב אינו קשה, אלא מפני שהעצבות וה"נכנעות" — כלשון הרב — סוגרות את הדלת בפני האור שממתין מן הצד השני.
נקודה למעשה
"כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי." הפסוק הזה אינו הבטחה מופשטת. הוא תיאור של פעולה. "נפלתי — קמתי." לא: "קמתי כי לא נפלתי." אלא: "קמתי כי נפלתי." הנפילה היא הבסיס לקימה. "אשב בחושך" — ואני יודע ש"ה' אור לי." הנקודה למעשה היא פשוטה, אבל לא קלה: בזמן החושך — אל תברח ממנו, ואל תיכנע לו. עשה פעולה אחת קטנה: זהה את החושך שלך. שאל את עצמך — האם זו חשכת לילה יורד, או חשכת טרום שחר עולה? ואם יש ולו ניצוץ של אמונה שהיא השנייה — "קום לבוקר שני." הגע ביום שני בבוקר. המשך בעבודה. זהו כח העמידה — ולא כתכונת אופי בלבד, אלא כפעולת אמונה ממשית. כי הפסוק אומר "הולך ואור" — לא "אור ועומד." האור הוא בהליכה עצמה.
Questions and answers
Q: מה מדייק הרב לנדאו בפסוק "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום"?
הרב לנדאו משיב: וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עדנכון היום (משלי ד׳, י״ח) פתיחה "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום." יונגערמאן, עצור רגע על הפסוק הזה. שלמה המלך אינו אומר שאורח הצדיקים הוא אור. הוא אומר שהוא הולך ואור — תהליך, תנועה, גדילה. אבל הנסיון מכחיש לכאורה. מי שמסתכל בכנות על חייו — ברוחניות ובגשמיות — יודע שהדרך אינה קו ישר של אור הולך וגובר. יש ירידות, יש נפילות, יש חשכה ממשית. יש בקרים שבהם קשה לקום. יש שלבים שבהם נדמה שהכל אבוד. אז מה ראה שלמה המלך שאנחנו איננו רואים? שני סוגי חשכה ישנה חשכה אחת — חשכת הלילה היורד. הלילה שמגיע אחרי השקיעה ויורד ויורד עד לחושך הכבד. זו חשכה של סוף, של ירידה, של דעיכה. וישנה חשכה אחרת — חשכת טרום השחר.
Q: האם דרך החיים ברוחניות ובגשמיות היא קו ישר של אור הולך וגובר?
הרב לנדאו משיב: מי שמסתכל בכנות על חייו — ברוחניות ובגשמיות — יודע שהדרך אינה קו ישר של אור הולך וגובר.
Q: מה מלמד הזוהר במאמר "חשוכא דקיימא אבתריה נהורא"?
הרב לנדאו משיב: הזוהר הקדוש מלמד: "חשוכא דקיימא אבתריה נהורא" — יש חשכה שהאור עומד מאחוריה, צמוד לה, ממתין לה.
Q: על איזה אדם נאמר "אורח צדיקים הולך ואור", אם לא על מי שמעולם לא נפל?
הרב לנדאו משיב: לא על אדם שמעולם לא נפל, אלא על אדם שהחושך שלו הוא חושך של "הולך ואור".
Q: מה לעשות בזמן החושך לפי הפסוק "כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי"?
הרב לנדאו משיב: "כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי." הפסוק הזה אינו הבטחה מופשטת. הוא תיאור של פעולה. "נפלתי — קמתי." לא: "קמתי כי לא נפלתי." אלא: "קמתי כי נפלתי." הנפילה היא הבסיס לקימה. "אשב בחושך" — ואני יודע ש"ה' אור לי." הנקודה למעשה היא פשוטה, אבל לא קלה: בזמן החושך — אל תברח ממנו, ואל תיכנע לו. עשה פעולה אחת קטנה: זהה את החושך שלך. שאל את עצמך — האם זו חשכת לילה יורד, או חשכת טרום שחר עולה? ואם יש ולו ניצוץ של אמונה שהיא השנייה — "קום לבוקר שני." הגע ביום שני בבוקר. המשך בעבודה. זהו כח העמידה — ולא כתכונת אופי בלבד, אלא כפעולת אמונה ממשית. כי הפסוק אומר "הולך ואור" — לא "אור ועומד." האור הוא בהליכה עצמה.