בענין מכל משמר נצור לבך

מכלמשמר נצר לבך כיממנו תוצאות חיים (משלי ד׳, כ״ג)

פתיחה יש לו לאדם שאלה שהיא כמדקרת חרב: מדוע, כל פעם שנדמה שהסדרתי את עניני ביתי, את מערכת היחסים הזו, את המצב ההוא — עולה אחרת במקומה? פנים חדשות, אבל אותה עקיצה, אותו כעס, אותה תשישות. יושב הוא ותוהה: כמה כוח עוד אשקיע בניסיון לתקן את הסובב אותי?

הצבת היסוד כתב שלמה המלך, ספר האדם: "מכל משמר נצר לבך כי ממנו תוצאות חיים" (משלי ד, כג). שים לב לדיוק הכתוב: לא נאמר "כי אליו תוצאות חיים" — כאילו הלב הוא המקבל — אלא "ממנו". ה"תוצאות" של חיי האדם, כל חווייתו, כל אשר הוא "מרגיש" שקורה לו — יוצאות מן הלב ונצבעות בצבעיו. המציאות החיצונית היא רק החומר הגולמי. הלב הוא בית היוצר. כלומר: אין "החיים" ישות עצמאית הפועלת עליך. יש "לב" שמעצב את חווייתך מתוך עצמו.

ביאור העבודה ומכאן הקושיא מתחדדת: אם "תוצאות חיים" יוצאות מן הלב — מדוע אנו משקיעים כל כך הרבה כוח בלשנות את הסביבה? מבאר רבנו הזקן בתניא (פרק י"ד) את ענין הנפש הבהמית: כשהיא שלטת, כל דבר שאינו הולך כרצונה נחשב בעיניה לעלבון, לאיום, לשיבוש שיש לתקן — אצל האחר. כי קל מאד לראות את הפגם בחוץ. קשה מאד לשבת ולשאול: מה בי הוא שנתפס בפח הזה שוב? אם הכעס שלי תלוי בהתנהגותו של פלוני — אין הכעס שלי. הוא של פלוני. נתתי לאדם אחר את המפתח לעולמי הפנימי, ואני יושב ומחכה שיחזיר אותו. זוהי עבדות מן הסוג הנסתר ביותר. העבודה האמיתית — כפשט הכתוב — היא "נצר לבך": שמור את הלב, עבוד עליו, זכך אותו. שם נמצאת הממלכה שבאמת שייכת לך.

הערה: "אותה בעיה, פנים אחרות" ואם שאלת: מדוע חוזרת אותה צרה? ניסיתי להתרחק מאדם פלוני — ועלה אחר תחתיו, ממש אותו טיפוס, אותו ניסיון? כאן נוגעים ביסוד ההשגחה הפרטית של הבעל שם טוב, כמובא בכתר שם טוב (הוספות, סימן קצ"ט): כל אדם שאתה פוגש, כל מצב שמזדמן לפניך — אינו מקרה. זהו שליח מדויק מאת ה', נושא בידו מסר שאתה עדיין לא שמעת. כל עוד לא התחולל השינוי הפנימי — ימשיך ה' לשלוח את אותו שליח, בלבושים שונים. הבעיה אינה בשליח. הבעיה היא שהמכתב עדיין לא נפתח. אתה לא כאן כדי לחנך את הסובבים אותך. אתה כאן כדי לקרוא את המכתב.

סיום: החידוש ויש כאן חידוש שהוא גם נחמה גדולה: המטרה אינה לבנות סביבה שלמה שאף פעם לא תפריע לך. סביבה כזו אינה קיימת, ואם תבנה אותה — ימצא לבך גורם חדש להתרגז עליו, כי הסיבה אינה בחוץ. המטרה היא לבנות "אני" פנימי שהעולם אינו יכול לנערו ממקומו. זהו פשר "מכל משמר נצור לבך": שמור את הלב מכל שמירה — לא כדי שלא יגעו בך, אלא כדי שכשיגעו — יהיה שם לב שלם, שקט, שמשהו עמוק בו לא מתרגש מן הרגש הראשון. כדברי המשנה: "איזהו גיבור — הכובש את יצרו" (אבות ד, א). לא הכובש את העולם.