בענין חצי תאוותו בידו

פתיחה וקושיא מאמר חז"ל ידוע הוא, ומצוטט הוא הרבה — אך לא תמיד מובן כראוי. בקהלת רבה נאמר: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו". כלומר, כל אדם — בלי יוצא מן הכלל — מסיים את חייו כשמחצית בלבד ממה שרצה וחפץ נמצאת בידו. ובכן, שואלים: מהי ההוראה בזה? לכאורה נשמע המאמר כקביעה עגומה ומייאשת. אם בכל מקרה לא נגיע למטרה — מה הטעם להתאמץ? ואם כבר, מדוע הביאוהו חז"ל כלל? האם ספרי החכמה נועדו לשדר לנו: "כך הוא הטבע, הסתגל אליו"?

היפוך הקושיא — ההוראה האסטרטגית אלא נראה, שחז"ל לא באו ליאש — אלא לגלות מכניקה. כלל של עבודת ה'. ה"חצי" שמגיע לאדם — אינו גזירה משמים כשלעצמה, אלא פועל יוצא ישיר משיעור ה"תאוה". ההישג הוא תמיד פונקציה של השאיפה. ולכן, אם ברצונך שה"חצי" שלך יהיה גדול ומשמעותי — חייב ה"שלם" שאתה שואף אליו להיות גדול ומשמעותי פי כמה. זוהי הוראה אסטרטגית: שאף לכפול ומכופל, ותבטיח שמה שתשיג — יהיה שווה משהו.

משל מן המציאות והדברים מובנים היטב גם מן הגשמיות. מי ששואף להגיע לעשר מאות אלף — ומגיע בסוף לחמש מאות אלף — "הצליח" בחצי ממה שרצה, אבל בפועל הגיע לסכום שמי ששאף לחמש מאות אלף מעולם לא יגיע אליו. ומי ששאף למיליארדים, ו"נכשל" עם מיליונים בלבד — ניצח שניהם. ה"חצי" שלו — גדול מה"שלם" שלהם.

הנמשל בעבודת ה' עתה ניישם זאת. יונגערמאן יקר — כמה פעמים שמעת מעצמך את הקול הזה: "זה לא בשבילי, זה לצדיקים גדולים, אני פשוט אחזיק את עצמי במקומי, אל תגזים..."? זהו הקול של קטנות המוחין — הנטיה לכווץ את השאיפה מחשש לכישלון, מתוך "ריאליזם" רוחני שנראה ענוותני אך בפועל הוא מגביל. אבל ראה מה עושה "ריאליזם" זה: הוא מקבע את "החצי" ברמה נמוכה מלכתחילה. אם שואפים לשמור על כבוד שבת בלבד — ה"חצי" שמגיע הוא פחות. אבל אם שואפים לאהבת ה' הבוערת תמידית, לדבקות גמורה, לתפילה שבאמת נוגעת — גם אם לא תגיע לכל זה, ה"חצי" שתשיג יהיה בעצמו מדרגה. הבעל שם טוב הקדוש לימד ש"במקום שרצונו של אדם, שם הוא נמצא". הרצון אינו רק הנעה פסיכולוגית — הוא מיקום. הרצון הגדול מביא את האדם שם, גם לפני שהמציאות הנגלית הגיעה לאותו מקום. ולכן שאיפה לגדלות בעבודת ה' אינה גאווה — היא אמונה בכח ה' הטמון בנשמה. כמו שכתוב בתניא: גם הבינוני שאינו צדיק — מחויב להיות ב"מלחמה" ולא בהשלמה עם עצמו.