ויאמר ה' אורי וישעי

ה' אורי וישעי לדוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא ה׳ מעוזחיי ממי אפחד (תהלים כ״ז, א׳)

א. "ה' אורי וישעי — ממי אירא." אברך יקר, שמע נא. יש רגע שאתה מכיר בעצמך. רגע שבו אתה מרגיש את הצל — את הנפש הבהמית, את היצר, את הפגם — ומשהו בך אומר: מספיק. אם זו המלחמה, אם זה הפנים שלי — עדיף שלא לראות. ומתוך בושה, מתוך עייפות, מתוך מה שנקרא בלשון חסידות ה'עצבות וה'יאוש', אתה מתרחק. מהסדר, מהתפילה, מהלימוד. המחשבה, גם אם אינה מנוסחת בפה, היא: אם לא יהיה אור — לא יהיה צל. לא יהיה פער. לא תהיה בושה. הקושיא היא פשוטה וחריפה: האם הבריחה מן האור אכן מבטלת את הצל?

ב. בוא ונתבונן בפשטות שבדבר. צל אינו ישות עצמאית. אין לו קיום בפני עצמו. הצל הוא תוצר ישיר של האור — שם שהאור מגיע, שם הצל מופיע. וכשאין אור? אין צל. אבל גם אין ראייה, אין חיים, אין כלום — יש חושך מוחלט, שהוא הצל עצמו בצורתו הגמורה. כך הוא הדבר ברוחניות. הנפש האלקית שבאדם היא האור. כשהיא מאירה — מורגשת הנפש הבהמית, מורגשת הסטרא אחרא, מורגשת המלחמה. אדם שחש את היצר, שמרגיש את הצל בתוכו — זה עצמו אות שהאור דולק. שכן מובא בגמרא: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו." גודל המלחמה הוא מדד גודל האור, לא מדד הכשלון. כותב רבינו הזקן בתניא: "ובזמן שהנפש הבהמית גוברת... ידאג ויתאונן על ריחוקו מאור ה'." ולא — ידאג ויתאונן עד כדי כך שיכבה את האור. הדאגה עצמה היא עדות שהאור קיים.

ג. וכאן הטעות הנפוצה, הכאובה. האדם חושב: אם אתרחק מן הקדושה, אפסיק להרגיש את הפער. לא אהיה צבוע. לא אסבול את הבושה של המלחמה שאני מפסיד בה. הוא מכבה את האור כדי לא לראות את הצל. אך מה קורה? הוא אינו מבטל את הצל — הוא נבלע בתוך חושך אחד גדול. "כיתרון האור מן החושך" — יתרון זה קיים רק כשיש אור. בחושך גמור, אין יתרון, אין הבחנה, אין חיים. אמרו בזוהר הקדוש: "לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא." אבל הנפיקה — היציאה — מן החושך, מתאפשרת רק כשיש נהורא, כשיש אור שאליו חוזרים. הבינוני שבתניא אינו מי שניצח את הצל. הוא מי שחי עם הצל תחת אורה של הנפש האלקית — בלי להתמוטט, ובלי לברוח. זוהי עבודת הבירורים: לא לכבות, אלא לעמוד.

ד. וחוזרים לפסוק: "ה' אורי וישעי." שני דברים כאן, ויש לדייק. "ה' אורי" — ה' הוא האור. אותו אור שיוצר את הצל, שמגדיר את המלחמה, שמאיר ומגלה את הנפש הבהמית בכל עוצמתה. ומיד: "וישעי" — ואותו אור עצמו הוא הישועה. לא למרות שהוא יוצר את הצל, אלא דווקא משום כך. האור שמגלה את הצל — הוא גם זה שמציל מהחושך הכולל. פרדוקס זה הוא לב העבודה. אין ישועה בכיבוי האור. הישועה היא לעמוד בתוך האור, עם הצל, עם המלחמה, עם הבושה — ולדעת שזה עצמו המקום שבו ה' נמצא.