בענין שנאה הבאה מלמטה

ויאמר אבימלך אליצחק לך מעמנו כיעצמת ממנו מאד (בראשית כ״ו, ט״ז)

פתיחה יש אברך שמרגיש את זה בדיוק: רגע אחד הוא עולה, צומח, מתקדם בעבודתו — ופתאום הוא מרגיש בסביבתו משהו קר. מבט לא נוח. מילה שנאמרה בצד. ומיד — הבהלה. מיד מתחיל הספק: מה עשיתי? אולי הגזמתי? אולי אני לא בסדר? הקושיא פשוטה: מדוע דוקא ברגע ההתעלות מגיעה ההתנגדות? ומה פירוש הדבר — האם זהו סימן שמשהו אינו כשורה?

היסוד — שנאה באה מלמטה הנה נקודה פשוטה, אבל עמוקה: שנאה לעולם אינה באה מלמעלה. היא באה מלמטה. כשאדם שונא אותך, אין זה אומר שהוא מביט עליך מגבוה ומוצא בך פגם. זה אומר שהוא מביט מלמטה ולא יכול לשאת את גובהך. השנאה אינה שיפוט של הגדול — היא זעקתו של הקטן. לכן, כל ביטוי של שנאה הוא למעשה אישור. אות מן ההשגחה הפרטית על כך שהאדם עלה, שהוא גדל, שהוא כבר שם — במקום שהשונא עדיין אינו יכול להגיע אליו.

ראיה מן הכתוב — יצחק והפלישתים לא צריך לחפש רחוק. הכתוב אומר זאת בפשיטות. בפרשת תולדות, כשיצחק חופר בארות, כשברכת ה' נוחה עליו, בא אבימלך ואומר לו: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד." תסתכל בדיוק על הפסוק: הם לא אמרו "לך כי חטאת" — אלא "לך כי עצמת." הסיבה לדחיה היא הגדלות עצמה. הפלישתים לפחות היו כנים. הם הודו בפה מלא: לא אתה הבעיה — גדלותך היא שאי אפשר לשאת. כך הוא תמיד. יוסף — "ויקנאו בו אחיו" — הקנאה באה בגלל החלומות, בגלל שראו בו משהו גדול מהם. דוד — "ויהי שאול עוין את דוד" — ומה גרם לזה? בדיוק כשהעם ראה בדוד גדולה. שנאת הפלישתים, שנאת האחים, שנאת שאול — הכל שנאה הבאה מלמטה, מלמטה ממש.

הסכנה — ברגע שאתה יורד אבל כאן המקום שבו נכשלים. ברגע שהאדם שומע את השנאה, עלולה להתעורר בו תאוה להגיב: להסביר, להצטדק, "אתה לא מבין אותי נכון", "תן לי להוכיח לך". ובאותו רגע — הוא יורד. דמה לנדנדה: אם אתה למעלה ואתה יורד לצידו של השני — הוא עולה. נתת לו את עצמת הגובה שניסה לגזול ממך. הרבי הרשב"ץ כותב באגרת הקודש, סימן כ"ה, שכאשר יש מחלוקת עליך, התגובה הנכונה אינה התעמתות. ההתעמקות בויכוח עם בעל המחלוקת אינה מביאה ישועה — אדרבה, היא מורידה את האדם ממדרגתו ומעלה את הצד השני. הדרך הנכונה היא להתרומם, לא להתעמת. יצחק אבינו מלמד אותנו בדיוק את זאת: כשגרשוהו הפלישתים — הוא המשיך לחפור בארות חדשות. לא התווכח. לא הסביר. המשיך לעלות. וכך גם ניצח.