בענין רפואה ולא תלות

פתיחה נניח שאדם הלך אל רופא, וביקר אצלו שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה — ובכל פעם יצא מחדרו עם עוד מרשם, עוד טיפול, עוד פגישה לשבוע הבא. האם נקרא לזה "ריפוי"? או שמא יש כאן בעיה יותר עמוקה מן המחלה עצמה? הרי פשוט הדבר: רופא אמיתי מטרתו שהחולה יצא מחדרו ויחיה חיים בריאים — בלעדיו. אם אחרי עשרים שנה עדיין לא יכול המטופל לעמוד על רגליו, הרי שהרפואה הנציחה את החולי, לא ריפאה אותו. ושואלים: וכי בעולם הרוח שונה הדבר?

ביאור — "כוחות ועצות" הפסוק אומר "כי אני ה' רפאך" — ומבואר בכתבי חסידות שתפקיד הצדיק הוא להיות "רופא נפשות", להשיב את האדם לבריאות רוחנית. אך מה פירוש "לרפא"? כתב רבנו הזקן באגרת הקודש שתפקיד הרבי הוא לתת לחסיד "כוחות ועצות". לשון רבים — לא עצה אחת לשאלה אחת, אלא כוחות. כלומר: לא לפתור את הבעיה עבורו, אלא להעניק לו את הכח לפתור אותה בעצמו. יונגערמאן, שים לבך בדיוק הזה. ה"כוחות" קודמים ל"עצות". הרבי נותן קודם כל כח — פנימי, עצמי — ורק אחר כך עצה. כי עצה בלי כח היא מרשם בלי תרופה. ועוד כתב רבנו הזקן שם, שהמשפיע דומה למי שנותן "הון" לסוחר, אך עבודת הסחורה — ההשקעה, הסיכון, הרווח — היא של המקבל בלבד. אם הסוחר יחזור כל יום לשאול את נותן ההון מה לקנות ומה למכור — אין כאן סוחר, יש כאן עבד. ועבד אינו שותף.

החידוש — מדד ההצלחה כאן נמצא החידוש האמיתי. בדרך כלל, אנו מודדים הצלחת הדרכה רוחנית לפי כמה פעמים הלך החסיד לרבי, כמה אגרות קיבל, כמה שיחות שמע. אך מדד ההצלחה האמיתי הוא הפוך לגמרי: כמה פחות הוא זקוק לעצה חיצונית בענינים השוטפים. משל לאב המלמד את בנו לצעוד. בהתחלה אוחז הוא בשתי ידיו, ואחר כך ביד אחת, ואחר כך מרחיק ידו ומושיט אצבע אחת, ולבסוף — הבן הולך לבד. האם שכח הבן את אביו? חלילה. אדרבה, דווקא כשהוא הולך לבד ניכר שהאב עשה את מלאכתו. כך גם כאן. הדרכה שמצליחה היא זו שמלמדת את החסיד את ה"הנחה" — את העיקרון — עד שהוא מפנים אותו ויכול ליישמו בעצמו. לא לחזור בכל פעם לבקש "פשטעל" על כל פרט קטן.

הערה — התקשרות שמגביהה כאן יש מקום לטעות, ויש לדייק. כשאומרים שההדרכה מטרתה לחנך לעצמאות — אין הכוונה להרפות מן ההתקשרות. אדרבה. ההיפך הגמור. ההתקשרות האמיתית לרבי אינה עושה את החסיד ל"נכה" רוחני הזקוק לקביים חיצוניות כדי לעמוד. היא מעניקה לו את כח המשלח — אותו כח פנימי שממנו הוא פועל בעצמו, בביתו, עם אשתו ובניו ואנשי סביבתו. עד שהוא עצמו נעשה "משפיע" בעולמו הפרטי. וזהו שכתוב בהיום יום שהחסיד צריך ללמוד ולהפנים את "דרכי הרבי" — לא רק לשמוע אותן, אלא לעשות אותן לשלו. לחשוב כמותו. לראות את העולם מתוך אותה נקודה. זהו פירוש ה"דביקות" — לא שהרבי חי במקומו, אלא שהחסיד עצמו מתגבה עד שהוא הולך בדרכו.