בענין בטח בה לב בעלה

בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר (משלי ל״א, י״א)

פתיחה "אשת חיל מי ימצא ורחק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה" — שני פסוקים הסמוכים זה לזה, וצריך להבין: מה הקשר בין ה"מציאה" לבין ה"בטחון"? אם ה"מציאה" פירושה הכרת ערכה על פי מעשיה — "פעלות ידיה", "נשאה לחם מרחוק", "ותקם בעוד לילה" — אם כן, הביטחון שלב הבעל צריך להיות במעשים, בתפוקה, בשירות! ואם כן מהו לשון "בטח בה" — בה, בה ממש — ולא "בטח בפעולותיה"? הדיוק הזה הוא פתחא דמאמרין.

ביאור היסוד: שני סוגי קשר יש שני אופנים של קשר בין אדם לחברו. הראשון — קשר של תועלת: אחד נותן, השני מקבל. הקשר חי כל עוד הנתינה נמשכת. הפסיקה — הקשר מתנדנד. זהו קשר של "לבושים" בלבד: אני קשור למה שאתה עושה, לא למי שאתה. האופן השני — קשר עצמי. קשר שמושרש לא בפעולות אלא ב"עצם" הנוכחות. כאן, גם כשאין נתינה — הקשר קיים, כי הוא נשתל בפנימיות, לא בחיצוניות. בין איש לאשה — כך מפורש בפסוק "עזר כנגדו" — האשה אינה "עוזרת" בלבד. "כנגדו" — ממולו, מולו ממש, "בחינת פנים אל פנים". מי שמסתכל בפנים — רואה מהות. מי שמסתכל בצד — רואה פעולות.

הערה א': כשמחמאות שוברות והנה, יש יונגערמאן שחושב בנפשו: אני מביע הערכה לאשתי! אני אומר לה "תודה על הכביסה", "הסדרת את הבית יפה", "האוכל היה טעים"! ומרגיש שלא הגיע אל לבה — ואינו מבין מדוע. אלא שבלי כוונה, בדיבורים הטובים הללו, הוא מציב אותה בתפקיד של "פועלת" ולא של "בת זוג". הוא מדבר על מה שהיא עשתה — ולא על מי שהיא. הוא מעריך את ה"לבוש" ומחמיץ את ה"עצם". חז"ל אמרו: "כל הנושא אשה לשמה — זוכה לדברים הרבה". ועוד: "יאהבנה כגופו ויכבדנה יותר מגופו". "כגופו" — הכוונה לעצם הנפש, לא לכסות שעליה.

הערה ב': שפה חדשה של חיבור אם כן, מהי השפה הנכונה? המעבר הוא מ"מה שעשית" ל"מי שאת". במקום "האוכל היה טעים" — "אני חש בחמימות שאת מביאה לבית". במקום "סידרת יפה" — "הנוכחות שלך מאירה כאן". לא תפוקה — מציאות. לא שירות — אור. וזהו עומק "בטח בה לב בעלה" — "בה", בעצמותה. הלב בוטח לא במה שתספק, אלא במי שהיא. הביטחון נשתל עמוק בתוך מהותה, לא בחוץ. ומשום כך, ה"מציאה" שבפתיחת הפסוק — "אשת חיל מי ימצא" — היא מציאה פנימית ממש: לא "מצא פועלת טובה", אלא "מצא ממש נשמה אחרת שנוכחותה מלאה חיים".

סיום: מקדש מעט כתב אדמו"ר הזקן בתניא: "לאהוב כל אחד מישראל כי גופם כגוף אחד ממש" — כלומר, האהבה האמיתית היא אל הנשמה הפנימית, לא אל הגוף ומעשיו. קל וחומר בקשר שבין איש לאשתו — הקרוב מכל הקשרים. ולמה הדבר דומה? הקב"ה אמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — בתוכם, בפנימיות כל אחד ואחד, לא רק במעשי הקרבנות החיצוניים. הוא חפץ בנו, לא רק בעבודתנו. בנים אנחנו, לא רק עובדים. כך גם ביתו של יהודי הוא "מקדש מעט". כשהבעל "מוצא" את אשתו — ממצא אותה ממש, רואה אותה, מדבר אליה — הוא מגלה את האור האלוקי השורה בתוך ביתו. ולא על ידי הערכת הפעולות, אלא על ידי הכרת המהות.