בענין ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך

בענין "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" אלהאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואלאישך תשוקתך והוא ימשלבך (בראשית ג׳, ט״ז)

פתיחה יושב לו אברך, פותח ספר, וקורא — ופתאום נדמה לו שהוא מבין הכל. את רעייתו, את עצמו, את המשברים הקטנים של הבית. המונחים ברורים: "נרקיסיזם", "גבוליות". הכל מסודר בקטגוריות נוחות. אך יחד עם הבהירות מגיעה גם עצבות כבדה: אם זו "הפרעה" — מה נשאר לעשות? היאוש נכנס בדרך הגדרה. ויש לשאול: האם זהו באמת האופן שבו התורה מסתכלת על הנשמה, על הטבע, על הכוחות העזים שבין איש לאשתו?

יסוד הדברים: מה שכתוב בתורה אחרי חטא עץ הדעת, כשהקב"ה פונה אל חוה, הוא אומר דבר שמרבית בני אדם קוראים כעונש ועוברים הלאה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". אבל אלו אינן רק מילות עונש — אלו מילות תיאור. הקב"ה מתאר את הטבע החדש שנוצר באדם ובאשה לאחר החטא. "ואל אישך תשוקתך" — זהו שורש הכמיהה הרגשית העמוקה של האשה: הצורך בקרבה, בחיבור, בהרגשה שהיא נחשקת ונאהבת, מצד בעלה דווקא. זו אינה חולשה, זהו עיצוב. "והוא ימשול בך" — זהו שורש הדחף הגברי: לעמוד ב"ראש", להיות מוכר, לשלוט, להשפיע, להוביל. גם זה אינו פגם מולד — זהו כוח שנקבע. כשאדם בא אל הפסיכולוג ויוצא עם תווית "נרקיסיסט", ואשתו יוצאת עם תווית "גבולית" — ייתכן שמה שתואר שם הוא בדיוק מה שפסוק זה תיאר לפניו. הבדל אחד: הפסיכולוגיה רואה פתולוגיה, התורה רואה חומר גלם.

החידוש: תכונות אלקות, לא הפרעות יש כאן חידוש שצריך להיכנס עמוק. התניא מלמד שיסוד עבודת האדם הוא לא לשבור את טבעו, אלא לעבוד אתו. "אתהפכא" — הפיכת החומר הגלמי לאור. לא שלילת הכוח, אלא כיוונו. כשאדם מזהה בעצמו את הדחף ל"ימשול" — להוביל, להיות חשוב, לשלוט — אין זה אומר שהוא חולה. זו תכונה אלקית שנועדה לעבודה: להוות ראש לביתו, לאחוז בהנהגה עם אחריות, להיות נוכח. הבעיה אינה התכונה — הבעיה היא כשהיא הולכת בלי כיוון, בלי תורה, בלי הלכה. וכן האשה: הכמיהה הרגשית, הצורך העמוק בחיבור — אין זו "גבוליות" במובן הפסיכיאטרי. זו תשוקה שנועדה לקדושה. כשהיא מכוונת כראוי — מתוך יחסים של כבוד ואמונה — הופכת היא למקור של דבקות ושל בניין הבית. המטפל שלמד את ה-DSM ואינו מכיר את בראשית — חסרה לו הבנה בסיסית בטבע האדם.

הערה: הרמב"ם כמפת הדרכים ומכאן, כמין תרופה מדויקת, באים דברי הרמב"ם בהלכות אישות. הרמב"ם כותב: האיש — "יכבדנה יותר מגופו". זהו תיקון ה"ימשול". כן, האיש מוביל — אבל הוא מוביל מתוך כבוד, לא מתוך בעלות. ה"משילה" נעשית קדושה כשהיא מלווה בנתינה. האשה — "תכבד את בעלה ביותר מדאי". זהו תיעול ה"תשוקה". הכמיהה, שיכולה להפוך לדרישה ולקינאה, מתעלה כשהיא מכוונת לכבוד ולנאמנות. הרמב"ם אינו כותב הלכה טכנית בלבד. הוא מציב מנגנון תיקון מדויק לאותן תכונות שהפסוק עצמו תיאר: "תשוקתך" — כבדיהו. "ימשול בך" — כבדנה. האחד מרסן את כוחו בנתינה, השנייה מרסנת את צרכה בכבוד. זו היא ההלכה כעבודת ה'.