בענין המניעה שהיא עיקר הנתינה

וידעת עםלבבך כי כאשר ייסר איש אתבנו ה׳ אלקיך מיסרך (דברים ח׳, ה׳)

פתיחה: קושיא על מהות הנתינה שאלה פשוטה, אבל היא נוגעת בשורש: מהי נתינה שלמה? נדמה לכאורה שהתשובה פשוטה — אב האוהב את בנו נותן לו הכל. כל מה שצריך, בבת אחת, ללא מגבלה. זה נראה כשיא החסד. אבל תסתכל טוב יותר. נניח שאבא שולח את בנו לישיבה ונותן לו ביד — כל הכסף שיצטרך לכל השנה. מה יקרה? הבן יחיה בנוח, ולא יתקשר. לא מפני שהוא בן רע, אלא מפני שאין לו סיבה. הוא לא צריך כלום. הוא מנותק — מנותק מאביו, מנותק מהשורש. ויש כאן פרדוקס: דווקא נתינה השלמה ביותר לכאורה יצרה ניתוק.

גוף ראשון: המן כמשל חז"ל שאלו שאלה דומה על פרשת המן. למה ירד המן יום יום, ולא ירד פעם אחת לשנה כולה? ומתרץ הגמרא: כדי שיהיו שרויין בכל יום ויום בדאגה, ויתפללו בכל יום ויום. אלא שיש כאן לכאורה תמיהה: הקב"ה "מסבך" את ישראל בכוונה תחילה? מביא אותם לדאגה, לחסרון, כביכול לחולשה? ועוד כתיב: "ויענך וירעבך... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". הכתוב אומר מפורש: הרעב לא בא למרות האהבה — הוא בא מתוך האהבה. "למען הודיעך." ושלמה המלך כבר ביקש זאת בפירוש: "ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי". לחם חוקי — לא שפע, אלא קצבה. לא עצמאות, אלא קשר. הוא ידע מה הוא מבקש.

ציר: עומק המניעה כאן נכנסים לחידוש האמיתי. לרוב אנחנו חושבים שמניעה היא היפך נתינה. חסרון הוא חסרון. אבל תחשוב על זה שוב: האב הנותן לבנו "דמי כיס" בכל שבוע, ובכך מחייב את הבן לחזור אליו — מה הוא נותן באמת? הוא נותן את הקשר עצמו. הוא נותן דבר שאי אפשר לקנות בסכום חד פעמי: נוכחות מתמדת, חיות שוטפת, שייכות שלא נגמרת. וזהו הנמשל ממש. הקב"ה מנהיג את עולמו בבחינת "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" — תמיד, בכל רגע, מחדש. לא מפני שלא יכול לתת הכל בבת אחת. אלא מפני שהנתינה המתמדת היא עצם הרצון, עצם החיות. כמבואר בשער היחוד והאמונה שהברואים צריכים חיות מתחדשת בכל רגע ורגע, ואם תסתלק אותה חיות אפילו רגע — הכל חוזר לאין. זו אינה "תקלה" בסדר הבריאה. זהו עצם תכלית הבריאה.

הערה: הצמצום כפעולת חסד יש כאן יסוד עמוק יותר. הצמצום — כפי שמבואר בחסידות — אינו היעלמות האור, אלא הסתרתו לשם גילוי. הקב"ה "מצמצם" את השפע כדי לברוא מקום שבו המקבל יכול לעמוד. ואם אין צמצום — אין מקבל, אין כלי, אין קשר. כך גם האב עם בנו: אם נותן הכל, הבן נעשה "עצמאי" — ולכאורה זה טוב. אבל עצמאות גמורה מן השורש, זוהי הינתקות. המניעה, המדידה, הקצבה — הם הם שמשמרים את הקשר. והקשר הוא החיות. לכן המניעה היא-היא הנתינה העמוקה ביותר.