בענין כבוד התורה הפנימי

נקודה למעשה

שמע, יונגערמאן. הסתכל בפנימיות. לא כדי להרגיש רע — אלא כדי לדעת איפה אתה. הפעם הבאה שתשמע "זכור את יום השבת לקדשו" — עצור לרגע. שמע אותו כאילו נאמר עכשיו, היום, אליך. כי כך הוא באמת. המאמרים מבארים שאמירת "אנכי" במתן תורה אינה עניין היסטורי — היא מתחדשת בכל רגע. שאל את עצמך: האם קולו של המצוה מרגש אותי, או שאני ממתין לאישור מבחוץ? התשובה לשאלה הזו היא מפה של הנפש שלך.

Questions and answers

Q: למה מתרגשים כשמנהיג מדינה מזכיר את השבת יותר מהציווי "זכור את יום השבת לקדשו"?

הרב לנדאו משיב: פתיחה שאלה פשוטה, ונוקבת. כשמנהיג מדינה — בשר ודם, בעל קדנציה, בן תמותה — מזכיר את השבת בנאומו, משהו בלב מתרגש. אנשים מתרגשים. מדברים. משתפים. "הנה, ראה! הוא אמר שבת!" ועומד אדם ושואל את עצמו: הציווי האלוקי — "זכור את יום השבת לקדשו" — נאמר אתמול בשבוע שעבר. ונאמר שבוע שלפניו. ונאמר מאז ומתמיד, מפי הגבורה, בלי קדנציה ובלי הפסקה. ואם כן — מה נשתנה? מדוע דווקא עכשיו, כשחוק המלכות אמר, התעורר הלב?

Q: מה פירוש דברי רש"י שהתורה לא תהיה עלינו "כדיוטגמא ישנה"?

הרב לנדאו משיב: אין כאן, חלילה, שאלה של אמונה. היהודי יודע שהציווי האלוקי הוא העיקר. הוא יאמר זאת בלי היסוס. אבל — וכאן הנקודה הדקה — מה שהלב מרגיש בפועל, אינו תמיד מה שהשכל יודע שצריך. כתב רש"י על הפסוק "והיו הדברים האלה... על לבבך" — "שלא יהיו עליך כדיוטגמא ישנה שאין אדם מקפיד עליה, אלא כחדשה שהכל רצים לקרותה." הדיוטגמא הישנה — ציווי שהורגלנו אליו — אינה מרגשת. הציווי החיצוני, החדש, המפתיע — הוא שמרעיד. זוהי בדיוק הבעיה שעליה מתריע הנביא ישעיהו: "ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה." לא כפירה. לא מרד. אלא — הרגל. שגרה. עבודה שנעשית מתוך אוטומט, שהציווי האלוקי הפך בה למובן מאליו עד שאיבד את הרעד הפנימי. וכשבאה "חדשה" מבחוץ — היא מרגישה חיה.

Q: מה ההבדל בין "דינא דמלכותא דינא" לבין תוקפה של התורה?

הרב לנדאו משיב: יש כלל ידוע: "דינא דמלכותא דינא." חוקי המדינה חייבים בכבוד, ויש בהם ממש. אין כאן ויכוח על כך. אבל — יש הבדל תהומי בין כבוד הראוי למלכות, לבין הכרה בתוקפה המחייב של התורה. הבעיה מתחילה כשההתפעלות מחוק המלכות — מחוק בן-תמותה — גדולה מההתפעלות מרצון המלך האמיתי של העולם. כשכבוד המלכות דוחה, בתחושה הפנימית, את כבוד המלך. בתניא מבאר רבינו הזקן שהאהבה האמיתית לה' מחייבת שהרגש הפנימי יתאים לידיעה השכלית — שהאדם "יחיה" את האמת, לא רק ידעה. כשהאישור החיצוני מרגש יותר מהציווי האלוקי, מתגלה פער בין ה"יודע" לה"מרגיש". ופער זה אינו קטן.

Q: מהי הגלות העמוקה של בני המלך שזקוקים לאישור מבחוץ כדי להעריך את התורה?

הרב לנדאו משיב: כאן החידוש העיקרי, ועל כן אנו עוצרים כאן. הגלות החיצונית — שהאומות אינן מכבדות את תורתנו — כואבת. אבל יש גלות עמוקה ממנה: כשאנחנו, בני המלך, זקוקים לאישור מחוץ כדי להרגיש את חשיבות ירושת אבותינו. בן מלך שגדל בהיכל, שלמד את ספרי המלך, ששומר את חוקיו — ואז, כשעבד בבית המלך מזכיר את שמו, מתרגש פתאום: "הנה, ראה, גם הוא יודע!" — אותה התרגשות עצמה היא האבחנה. היא מגלה שבן המלך שכח, בפנים פנימה, מיהו. שהמציאות האלוקית הצטרכה לאישור חיצוני כדי להרגיש לו אמיתית. זוהי הגלות הכואבת ביותר. לא שהגויים אינם מכבדים את התורה — אלא שלפעמים, בעומק תחושת הלב, אנחנו אינם מרגישים את כבודה דיו. דניאל, בבית שבי בבבל, לא המתין לאישור. "ודניאל...

Q: איך כדאי לשמוע את "זכור את יום השבת לקדשו" כאילו נאמר היום?

הרב לנדאו משיב: שמע, יונגערמאן. הסתכל בפנימיות. לא כדי להרגיש רע — אלא כדי לדעת איפה אתה. הפעם הבאה שתשמע "זכור את יום השבת לקדשו" — עצור לרגע. שמע אותו כאילו נאמר עכשיו, היום, אליך. כי כך הוא באמת. המאמרים מבארים שאמירת "אנכי" במתן תורה אינה עניין היסטורי — היא מתחדשת בכל רגע. שאל את עצמך: האם קולו של המצוה מרגש אותי, או שאני ממתין לאישור מבחוץ? התשובה לשאלה הזו היא מפה של הנפש שלך.