בענין הוחלי לאלקים כי עוד אודנו

בענין "הוחילי לאלהים כי עוד אודנו" מהתשתוחחי נפשי ומהתהמי עלי הוחילי לאלקים כיעוד אודנו ישועת פני ואלקי (תהלים מ״ב, י״ב)

פתיחה יש שעות שהנפש שוקעת. לא בגלל שאירע אסון גדול, לא בגלל שהכל קרס — אלא בגלל שהמחשבה התחילה לסובב. טרדת הפרנסה, הקשי שלא עובר, הדבר הזה שכבר שנה שנייה לא מסתדר. ואז המחשבה מתחילה: "למה דווקא אני? מה יהיה אם יחמיר? מי אשם בכל זה?" — וכשהמחשבה מסתובבת כך, הבעיה גדלה. לא בגלל שהמציאות השתנתה, אלא בגלל שהמבט עצמו מגדיל אותה. זה מה שהתניא קורא לו "השתחוות הנפש" — הנפש נופלת תחת ידה, נעשית קטנה בעיני עצמה, ומשם — לעצבות. ועצבות, כידוע, היא "בחינת גלות לנפש האלקית".

הקושיא הפייטן בתהלים מדבר מתוך אותו מקום בדיוק: "למה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי" — הנפש משתחוחת, הומה, אינה יכולה לשקוט. וכאן הוא נותן עצה: "הוחילי לאלהים כי עוד אודנו". קוי, יחל. אך השאלה מיד צצה: כיצד? כשהכאב כל כך מוחשי, כשהחושך כל כך נוכח — איך "מייחלים"? האם זו לא פשוט ברחה מהמציאות?

הביאור — החידוש במילה "עוד" הנקודה כולה תלויה במילה אחת: עוד. הפסוק לא אומר "כי אחר כך אודנו", לא "כי ביום מן הימים אודנו". הוא אומר "כי עוד אודנו" — ועוד, בלשון הקודש, אינו רק ציון זמן עתידי. יש בו נוכחות. יש בו "כבר עכשיו אני חי בתוך מה שעוד יהיה". זהו ההבדל בין ציפייה פסיבית לבין עבודה אקטיבית. "הוחלי לאלקים" אינה אומרת: שב ב'ווארט', המתן. היא אומרת: הכנס אל ה"עוד". הסט את התודעה מהמציאות הכאובה של ה"עכשיו" — אל האפשרות המוארת של ה"עוד". ובכך, תמשוך את הישועה אל ההווה.

שני אופני הנפש כשאדם משקיע את מחשבתו בבעיה — "למה לי? מי אשם? מה יהיה?" — הוא מפעיל את הנפש הבהמית במצבה הנמוך ביותר: נפש השוקעת ברחמים עצמיים, נפש ה"קרבן". ונפש הבהמית, ביודעין, "תובעת" יותר ויותר תשומת לב — ובכל תשומת לב שהיא מקבלת, היא גדלה. אך ברגע שאדם שואל: "מה אפשרי? מה עוד יכול להיות?" — הוא מפעיל את הנפש האלקית. הנפש האלקית היא "הבנאי", זו שיש לה כח לברוא מציאות חדשה מכח המחשבה וההתבוננות. וזה פשר הלשון "מוח שליט על הלב" — לא לדכא את הרגש, אלא להשתמש בכח המחשבה כדי לכוון את הרגש אל מקום אחר, אל ה"עוד".

העמקה — "טראכט גוט וועט זיין גוט" הוראה ידועה בשם הרביים: "טראכט גוט — וועט זיין גוט". חשוב טוב — ויהיה טוב. ויש שמבינים זאת כאופטימיות בעלמא, כהוראה לחייך ולחשוב חיובי. אך העניין עמוק יותר. "הוחלי לאלקים" היא הוראה מעשית: השתמש בכח שנתן לך הקב"ה — כח המחשבה וההתבוננות — לא כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי לשנות אותה. כשאדם חי בתוך ה"עוד", הוא מושך על עצמו, ממש, את הטוב העתיד לבוא. זו אינה אמונה סנטימנטלית — זו "אתערותא דלתתא" הממשיכה "אתערותא דלעילא", התנועה מלמטה שפותחת את הצינור מלמעלה. כך נחשון בן עמינדב לא עמד על שפת הים ו"המתין לנס" — הוא נכנס למים. הכניסה היא הנס.

סיום — "ישועות פניו" שימו לב לסיום הפסוק: "ישועות פניו". פניו — לא ידו, לא כוחו. פניו. כי הישועה האמיתית אינה רק שהבעיה תיפתר מבחוץ — אלא שהפנים משתנות. המבט עצמו. ברגע שאדם "חי בעוד", שם הוא כבר התחיל לחוות את הישועה — לא כי המציאות השתנתה, אלא כי הוא השתנה. ו"כי עוד אודנו" — ההודאה אינה שמורה רק לאחר שהכל יסתדר. ההודאה מתחילה עכשיו, מתוך החיים בתוך ה"עוד". ואותה הודאה ממהרת את ביאת הישועה בשלמות.