בענין צדקה מצמיחה ישועה

פתיחה יש אמרה שגורה בפי כל: "כסף לא גדל על עצים." אומרים אותה בהנד כתף, בחיוך עייף, כשהדאגה כבר כבדה מדי מלשאת. והאמת? יש בה משהו. יש בה את הכאב האמיתי של אברך היושב ומחשב חשבון, של בעל הבית ההולך לישון עם המספרים בראש. הפרנסה נראית לפעמים כדבר אקראי, כמשהו שנופל ממקום שאין לך שם יד — או שלא נופל. אבל תשאל אצל איכר.

המשל: כיצד פרי גדל שאל איכר: האם העץ גדל מאליו? יצחק בפניך. כמובן שלא. יש זריעה, יש השקיה, יש סבלנות, ורק אחר כך — פרי. אין פרי בלי זריעה, זהו חוק טבע. ולא "מזל" שגרם לפרי. הזריעה גרמה לפרי. וכך ממש כתוב בתורה: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע" — הארץ מצמיחה, אבל רק ממה שנזרע בה. הארץ אינה בורא פרי יש מאין. היא מגדילה ומפתחת את מה שהאדם הכניס לתוכה. כאן טמונה טעותו של הפתגם. הפתגם אומר: "כסף לא גדל על עצים." אמת. הוא לא גדל מאליו. אבל אם תזרע נכון — הוא כן גדל.

הנמשל: זריעה רוחנית וכן הדבר בענין הפרנסה. השפע לא "נופל מהשמים" בדרך אקראית. הוא פועל יוצא של זריעה. ויש זריעה רוחנית המיוחדת לענין זה — והיא מצות הצדקה. כתב הנביא ישעיהו: "תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד." הארץ נפתחת, הישועה פורה, והצדקה — היא זו שמצמיחה. לשון "תצמיח" אינה לשון נס. אינה לשון סגולה חיצונית. היא לשון צמיחה — תהליך אורגני, חוק טבע אלוקי.

עיקר החידוש: מנגנון, לא סגולה וכאן נקודת החידוש, שחשוב לדייק בה. כשאנו אומרים "צדקה סגולה לפרנסה" — מרגישים בזה משהו חיצוני, כאילו מדובר בקמיע, בלחש, בהבטחה שתלויה בנס. אבל לשון הפסוק "תצמיח" מלמדת על מנגנון פנימי. כשם שהאיכר אינו מבקש "נס" שהפרי יצמח — הוא פשוט זורע ויודע שהטבע יעשה את שלו — כך הנותן צדקה אינו מבקש נס. הוא מפעיל חוק רוחני אמיתי. בגמרא בתענית אמרו: "עשר בשביל שתתעשר." ורבינו הזקן באגרת הקודש ביאר שהנותן צדקה הוא כמלוה להקב"ה, והקב"ה מחזיר לו קרן ורווח. זו אינה הבטחה רגשית — זו מציאות של חוב ופירעון. וכן המשנה באבות אומרת בפשטות: "מעשרות — סייג לעושר." הנתינה היא גדר המגינה על העושר ומצמיחה אותו. לא אחריה — אלא היא עצמה הגדר.

הערה: היצר הפוך הדברים וכאן מקום לדעת: היצר הרע דוחה בדיוק לכיוון ההפוך. הוא אומר: "אם תתן — תתחסר." ולכן קשה לפתוח את היד כשהדאגה לוחצת. אבל התורה הפכה את הדברים — "ובחנוני נא בזאת" אמר הנביא — בחנוני, נסוני, ראו בעצמכם. ההבטחה ניתנה לא כדרשה בלבד, אלא כהזמנה לניסיון מעשי. נתינת צדקה בשעת דוחק אינה הפסד. היא הזריעה בשעה הקשה ביותר — וזריעה בשעה כזו, הפרי שלה גדול יותר.