בענין פתיחת שערי אורה על ידי צדקה

יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה׳ דרשיו יחי לבבכם לעד (תהלים כ״ב, כ״ז)

פתיחה "יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה' דרשיו" (תהלים כ"ב, כ"ז). יש לדייק: מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? תחילה – "יאכלו ענוים וישבעו", ואחר כך – "יהללו ה' דרשיו". מי הם ה"דורשים" המהללים, ומדוע תלויה הילולתם דוקא בשביעת הענוים? אך תחילה, יש לעמוד על נקודה אנושית פשוטה. כל אחד מאיתנו – בין אם יונגערמאן, בין אם בעל הבית, בין אם לומד בכולל – נושא עמו עול נסתר. דאגות שאינן אומרות שמן לאחרים. פרנסה שמצמצמת, בריאות שמדאיגה, נחת ילדים שאינה כפי המבוקש. חדרי הלב יודעים את המרירות הפרטית. ולפעמים אדם מרגיש כעומד לפני שערים נעולים, מתפלל ומבקש, וה"רחבות" עדיין רחוקה. מהו המפתח לשערים הנעולים הללו?

ביאור – יסוד המידה כנגד מידה הגמרא במסכת בבא קמא (צ"ב ע"א) קובעת: "המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר – נענה תחילה". יסוד זה חותר עמוק יותר ממה שנראה בפשט. אין זה רק עניין של זכות, אלא מכניזם רוחני מדויק. רבינו הזקן, בליקוטי תורה פרשת ראה (כ"ט ע"ד), מבאר כי הצדקה שאדם נותן לאחר פועלת כ"אתערותא דלתתא" – העוררות מלמטה המעוררת מלמעלה מידה כנגדה. הנה, כשאדם שומע את צעקת העני מן המיצר והחושך – "שמע צעקת הדל" (משלי כ"א, י"ג) – הוא ממשיך על עצמו את המידה שהקב"ה ישמע את צעקתו שלו. וכן כתב רבינו הזקן בתניא, אגרת הקודש (סימן כ"ב): כאשר ישראל מרחמים זה על זה, הם מעוררים מדת הרחמים העליונה, ורחמים עליונים נמשכים למטה. אין כאן "סגולה" בעלמא. יש כאן חוק מדויק בסדר ההשתלשלות.

חידוש – ההקבלה המדויקת עד כאן הדבר ידוע. אך החידוש הוא בפרטות ההקבלה. כשאתה, ידידי, פותח ידך לאחר – לא רק בנתינה כללית, אלא בהפיכת "שולחן ריק" ל"שולחן של שמחה", בהפיכת ה"חושך" של בית אחד ל"אור" – אתה יוצר הקבלה מדויקת. הפסוק בישעיהו (נ"ח, י') אומר: "ותפק לרעב נפשך... וזרח בחשך אורך". לא אמר הנביא "יזרח אור לך", אלא "אורך" – האור שלך עצמך זורח. הנתינה לאחר מאירה את החושך של הנותן. המכניזם כך הוא: כשאתה הופך את ה"חשוכא" של חברך ל"נהורא" – את הצמצום שלו לרחבות, את ה"גבורות" הקשות שבביתו ל"חסדים" – אתה פועל תנועה מקבילה בעולמות העליונים. ומשם נמשך אליך, מידה כנגד מידה בדיוק: ה"עול הנסתר" שלך מתהפך ל"ברכה גלויה", וה"חושך" הפרטי שלך – ל"אור גדול". כי אתה הפכת עצמך ל"צינור" לשפע, ואין צינור שמעביר שפע ונשאר ריק.

חזרה לפסוק ועתה מתיישב הדיוק שפתחנו בו. "יאכלו ענוים וישבעו" – זה מעשהך. אתה גורם לאחר לאכול ולשבוע. ואז מיד: "יהללו ה' דרשיו" – אתה, ה"דורש ה'", הבוקש ישועה ורחבות, נענה. תפילתך נשמעת. השערים שהיו נעולים נפתחים. ההילול – "יהללו" – הוא ביטוי לישועה שהגיעה, לפה שנפתח בשמחה מתוך מקום שמצא מענה. הסדר בפסוק אינו מקרי: תחילה תן לאחר, ואחר כך שלך יבוא.

סיום – לפורים ולכל השנה ימי הפורים הם ימים של "ונהפוך הוא" (אסתר ט', כ"ב) – ימי הפיכת עצב לשמחה, חושך לאור. ומצות "מתנות לאביונים" (שם) אינה רק חובה שבין אדם לחברו – היא המפתח הרוחני של הפורים עצמו. כשאתה הופך את יגון משפחה אחרת לששון, אתה ממשיך את מהות היום – "ליהודים היתה אורה ושמחה" – אל תוך חיי הנותן עצמו. ובזה: כל ה"עול הנסתר" שבלב, כל ה"חושך" שאינו אומר שמו – יש לו דרך להתהפך. לא על ידי המתנה פסיבית, אלא על ידי מעשה: לצאת, לתת, להפוך שולחן ריק לשולחן שמח.