בענין הרעבון המגלה את הטוב הנסתר

נקודה למעשה

פעם אחת היום — כשאתה תופס את עצמך שופט מישהו על קשיחותו — עצור ושאל בשקט: "ממה הוא רעב?" אם תצליח לזהות את הרעבון, יהיה לך הרבה יותר קל לאהוב.

Questions and answers

Q: כשאדם קשה ותחרותי נעשה רך ופתוח אחרי שהצליח, האם עכשיו הוא מראה את פניו האמיתיות?

הרב לנדאו משיב: פתיחה ודאי כבר פגשת אדם כזה. בשנות המאבק היה קשה, חד, תחרותי עד כאב — ואז, ברגע שהצליח, התעשר, קיבל את ההכרה שחיפש — פתאום נעשה אחר. רך יותר. נוח יותר. פתוח יותר. הנטייה הראשונה היא לשפוט: "הנה, עכשיו שיש לו כסף הוא מרשה לעצמו להיות נחמד. לפני כן — הראה את פניו האמיתיות." אבל חכה. אולי בדיוק להיפך — עכשיו הוא מראה את פניו האמיתיות.

Q: מה מלמד התניא על הרעבון של הנפש הבהמית להכרה, לכבוד ולביטחון?

הרב לנדאו משיב: בתניא, פרק א', מלמדנו אדמו"ר הזקן שנפש הבהמית היא בעצמה כח חי וממשי בקרב כל יהודי. אך כח זה — ככל כח — יש לו רעב. רעב להכרה, לכבוד, לביטחון. ורעב, כשאינו מסופק, הופך את האדם לחיה מגוננת: הוא צריך לנצח כל ויכוח, להוריד אחרים כדי להרגיש גבוה, להילחם על כל סנטימטר של מעמד — כי בפנים, הוא פשוט רעב. הקשיחות הזו — זה לא הוא. זה הרעב שלו. ברוריה, כשדרשה "יתמו חטאים ולא חוטאים" — לא אמרה שאנשים הם צדיקים גמורים. היא אמרה: הפנה את העין אל החטא, ולא אל החוטא. בלשוננו: הפנה את העין אל הרעבון — ולא אל האדם הרעב.

Q: מה הפירוש החדש במאמר חז"ל 'אדם ניכר בכיסו'?

הרב לנדאו משיב: אמרו חז"ל במסכת עירובין: "אדם ניכר בכיסו" — ופשט הדברים, שהממון הוא מבחן, ניסיון שמגלה את אופיו האמיתי של האדם. אך יש כאן דיוק נוסף, עמוק יותר. "ניכר" — לשון גילוי. "ניכר" — כמו "הוכר", נראה, נתגלה. כשה"כיס" מתמלא — הרעבון העמוק שוכך. ורק אז, לראשונה, ה"פרי" מתגלה מתחת ל"קליפה". שכן הקליפה לעולם מכסה על הפרי, ומקבלת ממנו את חיותה — אך אין היא הפרי עצמו. כך הרעבון: הוא כיסוי, לא תוכן. הוא קליפה, לא פרי. מילוי ה"כיס" אינו מבחן שמגלה את הרוע — הוא השבעה שמגלה את הטוב שהיה שם מתמיד.

Q: מה כדאי לשאול את עצמך כשאתה מרגיש עצבנות, תחרותיות או צרות עין?

הרב לנדאו משיב: הידידי, הדברים אינם נאמרים רק כלפי חוץ. כשאתה מרגיש בעצמך עצבנות, תחרותיות, צרות עין — לפני שאתה שואל "מה פגם יש בי?" — שאל: "מהו הרעבון שלי כרגע?" בתניא, פרק ל"ב, כותב אדמו"ר הזקן שהמחלוקת, הקנאה וכבוד עצמי — כולם נובעים מהשקעת ה"אני" בגוף וב"כיסו". זו אינה גזירת גורל — זו תגובת הנפש הבהמית הרעבה. וכוח הרעב, ברגע שמזהים אותו, ניתן לכוון אותו: רעבון לכבוד — יתמלא בכבוד שמים; רעבון לביטחון — יתמלא בביטחון ב"ה. זוהי ההבחנה בין "אתכפיא" ל"אתהפכא": לא רק לדכא את הרעב, אלא למלא אותו — בקדושה. סיום — להיות ה"כיס המלא" עבור הזולת ואם כן, יש כאן קריאה מעשית. כשאתה פוגש אדם שנראה קשה, תחרותי, מסוגר — לפני שאתה שופט, שאל: "מה הרעב שלו?" ואז — תן לו. הרגשת חשיבות. הערכה. הכרה.

Q: מה הנקודה למעשה במאמר זה?

הרב לנדאו משיב: פעם אחת היום — כשאתה תופס את עצמך שופט מישהו על קשיחותו — עצור ושאל בשקט: "ממה הוא רעב?" אם תצליח לזהות את הרעבון, יהיה לך הרבה יותר קל לאהוב.