בענין הרעבון לדבר ה' בזמן ריבוי הדעת

הנה ימים באים נאם אדני ה׳ והשלחתי רעב בארץ לארעב ללחם ולאצמא למים כי אםלשמע את דברי ה׳ (עמוס ח׳, י״א)

פתיחה: קושיא על נבואת עמוס כתוב אצל עמוס הנביא: "הנה ימים באים נאם אדני ה' ושלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמע את דברי ה'" (עמוס ח, יא). נבואה משונה היא זו. שהרי בכל דור שקדם לנו, ה"רעב" לדבר ה' פירושו היה דלות: מי שרצה ספר תורה — שכר סופר; מי שרצה ללמוד — הלך לרב. הדעת הייתה יקרה. אבל בדורנו — דווקא בדור שבו כל ספר פתוח, כל שיעור זמין, כל פירוש נגיש, ועוד מעט תשאל שאלה בתלמוד ותקבל תשובה בת שני שניות — בדור כזה מדבר הנביא על רעב? זוהי הקושיא. ועליה נבוא לבאר.

ביאור: סמכות של חיצוניות וסמכות של פנימיות כל ימי העולם, הסמכות נשענה על נדירות. מי שידע — שלט. הרב ידע מה שאחרים לא ידעו. הרופא, הדיין, המנהיג — כוחם לא נבע רק מחוכמתם הפנימית, אלא מכך שהיו "שומרי הסף" לידע שלא היה נגיש. זו היא "סמכות של חיצוניות" — כוח שנשאב מן הלבוש, מן התואר, מן הגישה הבלעדית. אבל עכשיו? כל בן-אדם עם מקלדת יכול להפיץ "דעת". כל משפיע ברשת יכול להציג עצמו כמומחה. הבינה המלאכותית היא רק הדוגמה הקיצונית ביותר לתופעה רחבה ועמוקה: מבול של מידע, שמחסל את הנדירות. ובמקום שהנדירות מסתלקת — הסמכות הישנה קורסת. כאן טמונה פשר הנבואה. הנביא לא אמר שיהיה מחסור בלחם ומים — אלא שבתוך השפע, תהיה רעבון. בתוך הצפה של "דעת" — יהיה צמאון עצום לדבר ה'. ה"לחם" וה"מים" של הנביא הם מידע, נתונים, "חוכמה ובינה" של חיצוניות — ומהם דווקא אין שובע.

הערה: החילוק בין חכמה-בינה לדעת בתניא מבאר רבנו הזקן את שלוש המוחין — חכמה, בינה, דעת — ומדגיש שה"דעת" אינה עוד ידיעה, אלא חיבור: "לשון התקשרות והתחברות". האדם יכול לדעת הרבה מאוד, ועדיין להיות מנותק. החכמה והבינה יכולות לצמוח לאין שיעור — אבל הדעת, ה"ידעתיך בשמך" (שמות לג, יז), זו היא ידיעה שנוגעת פנימה, שמחיה. ואפשר לומר: זהו שהנביא מדגיש "לשמוע את דברי ה'" — לא "לדעת ידיעות" על ה', אלא לשמוע את הדיבור, הקשר, הנגיעה הפנימית. רעבון לא לחכמה — אלא לדעת. זוהי בדיוק שורש תורת הבעל-שם-טוב, שהחזיר עטרה ליושנה: שהערך האמיתי אינו נמדד בכמות הידע, אלא בעומק החיבור — בכוונה, בדביקות, בפנימיות.

סיום: הרעבון כהזדמנות אל תחשוב, ידידי, שמשבר הסמכות הזה הוא אסון. הוא שלב. הוא כופה עלינו מעבר — מסמכות של חיצוניות לסמכות של פנימיות. כאשר כל תואר ניתן לרכישה וכל "מומחה" נמצא ברשת, אנחנו מוכרחים לפתח שאלה פנימית אחרת: לא "כמה תארים יש לו?", אלא — "מה ערך אמיתי נוצר כאן? האם הדברים מקרבים לה'?" כי בסוף ימות עולם יתקיים: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט) — לא ידיעה חיצונית שמכסה כמים, אלא דעת פנימית, ישירה, שאינה צריכה לתוך לבושים וסמכויות חיצוניות. "ולא ילמדו עוד איש את רעהו" (ירמיהו לא, לג) — כי כל אחד ידע מבפנים. הרעבון שאנו חשים עכשיו — הוא הכלי שיכיל את הגילוי העתידי. הצמאון לדבר ה' האמיתי, בתוך מבול המידע, הוא שמכין את הלב לקבל את מה שיבוא.