בענין איך בין א איד
פתיחה מסופר על הרבי מריבניץ זי"ע שבימי השלטון הקומוניסטי, כשנעמד לדין ביודעו שכל מילה יכולה לשלוח אותו לשנות מאסר ארוכות, היה שרוי בשמחה מוזרה ופנימית. לא שמחה של הדחקה או של פזיזות, אלא שמחה של מי שמחזיק במשהו שאיש אינו יכול לגעת בו. הקושיא פשוטה: מניין שמחה במצב של סכנה קיומית מוחלטת? כשהאדם עומד ערום מכל לבוש – בלא ביטחון, בלא עתיד, בלא "כלום" – מה מחיה אותו?
תנועה ראשונה: הריקנות כשאלה יונגערמאן, כנראה לא עמדת אל מול בית משפט קומוניסטי. אבל את המצב הזה – אתה מכיר. יש שעות שבהן האדם מוצא את עצמו ב"מקום נמוך", כלשון ספרי החסידות. לא בגלל עוון גדול, ולא בגלל אירוע חיצוני דרמטי, אלא פשוט – ריקנות. עייפות מהעבודה. תחושה שהתפילה אינה עולה, שהלימוד יבש, שה'הרגשה' נסעה לאן שהיא. אדם שואל את עצמו בשקט: מי אני בעצם, כשאני מפשיט את כל זה? הפסוק ביחזקאל אומר: "עירם ועריה" – ופירשו בספרי חסידות שזהו תיאור של נפש שנשלו ממנה לבושיה: לבוש השכל, לבוש הרגש, לבוש המעשה. האדם עומד בלא כלום. ושואל: מי אני?
תנועה שנייה: התשובה שאינה לבוש כאן נמצא לב העניין. הרבי מריבניץ, בעומדו לדין, לא אמר לעצמו: "אני לומד מסכת כך, אני שומר מצוות כך, יש לי מעלה זו או אחרת." כל זה לא היה שם. הוא אמר: איך בין א איד – אני יהודי. ולא כמשפט של גאווה או של עמידה אידיאולוגית. אלא כגילוי של עצם. כי כך מבואר בתניא: כל יהודי בתוכו "חלק אלוקה ממעל ממש" – נקודת ה'יחידה' שבנפש, שאינה תוצאה של מעשים ואינה תלויה בהרגשות. היא ישנה, תמיד. היא ירושה. "אהבה מסותרת" שקודמת לכל, ואינה זקוקה לשום לבוש כדי להתקיים. ויש כאן חידוש עמוק: דווקא כשהלבושים נושרים, כשאין שכל ואין הרגש ואין מעשה להיאחז בהם – אז, ורק אז, מתגלה העצם. כי כל עוד האדם מלובש, הוא אוחז בלבוש. ברגע שה"כלום" מגיע, אין מה להחזיק – חוץ ממה שהוא הוא. וזהו: איך בין א איד. זוהי מעלת בעלי התשובה שאמרו עליה חז"ל שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במקומם – לא מפני שחטאו וחזרו, אלא מפני שבירדם למקום שאין בו לבוש, הם נגעו בעצם.
הערה: כוחו של הצדיק זהו כוחו של הרבי מריבניץ, ושל כל צדיק אמיתי: הוא יורד למטה – "ירידה לצורך עליה" – לא כדי לתת לאדם משהו חדש, אלא כדי לגלות לו את מה שכבר יש בו. "לרדת ולהוציא משם את המיץ" – לא לייצר, אלא לגלות. לומר לכל יהודי: ראה מי אתה. וגם עכשיו, גם כאן, גם בנקודה הנמוכה הזאת – יש לך שליחות פרטית שרק אתה, ורק אתה, יכול לגלות.
נקודה למעשה
כשאתה נמצא ב"מקום" שבו אין כלום – אל תמהר לייצר הרגשה. אל תנסה "לחזור" לאיזה מצב של שלמות קודם. עמוד שם רגע. ושאל: מי אני, בלי כל זה? והתשובה כבר שם: איך בין א איד. זוהי נקודת האחיזה. זוהי הנקודה שממנה – ורק ממנה – יכולה להתחיל עלייה אמיתית.
Questions and answers
Q: מדוע היה הרבי מריבניץ שרוי בשמחה כשעמד לדין בימי השלטון הקומוניסטי?
הרב לנדאו משיב: פתיחה מסופר על הרבי מריבניץ זי"ע שבימי השלטון הקומוניסטי, כשנעמד לדין ביודעו שכל מילה יכולה לשלוח אותו לשנות מאסר ארוכות, היה שרוי בשמחה מוזרה ופנימית. לא שמחה של הדחקה או של פזיזות, אלא שמחה של מי שמחזיק במשהו שאיש אינו יכול לגעת בו. הקושיא פשוטה: מניין שמחה במצב של סכנה קיומית מוחלטת? כשהאדם עומד ערום מכל לבוש – בלא ביטחון, בלא עתיד, בלא "כלום" – מה מחיה אותו? תנועה ראשונה: הריקנות כשאלה יונגערמאן, כנראה לא עמדת אל מול בית משפט קומוניסטי. אבל את המצב הזה – אתה מכיר. יש שעות שבהן האדם מוצא את עצמו ב"מקום נמוך", כלשון ספרי החסידות. לא בגלל עוון גדול, ולא בגלל אירוע חיצוני דרמטי, אלא פשוט – ריקנות. עייפות מהעבודה.
Q: איזו שמחה הייתה לרבי מריבניץ בשעת המשפט?
הרב לנדאו משיב: לא שמחה של הדחקה או של פזיזות, אלא שמחה של מי שמחזיק במשהו שאיש אינו יכול לגעת בו.
Q: מניין יכולה לבוא שמחה במצב של סכנה קיומית מוחלטת?
הרב לנדאו משיב: הקושיא פשוטה: מניין שמחה במצב של סכנה קיומית מוחלטת?
Q: מה מחיה את האדם כשהוא עומד ערום מכל לבוש, בלי ביטחון ובלי עתיד?
הרב לנדאו משיב: כשהאדם עומד ערום מכל לבוש – בלא ביטחון, בלא עתיד, בלא "כלום" – מה מחיה אותו?
Q: מה לעשות כשמוצאים את עצמנו במקום שבו אין כלום?
הרב לנדאו משיב: כשאתה נמצא ב"מקום" שבו אין כלום – אל תמהר לייצר הרגשה. אל תנסה "לחזור" לאיזה מצב של שלמות קודם. עמוד שם רגע. ושאל: מי אני, בלי כל זה? והתשובה כבר שם: איך בין א איד. זוהי נקודת האחיזה. זוהי הנקודה שממנה – ורק ממנה – יכולה להתחיל עלייה אמיתית.