בענין אני לדודי - לבנות את הקנין
בענין אני לדודי — לבנות את הקנין אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים (שיר השירים ו׳, ג׳)
פתיחה שאלה פשוטה, ועמוקה מאד: מה הסוד של קשרים שמחזיקים מעמד? יש זוגות שחיים עשרות שנים יחד ואהבתם הולכת וגדלה, ויש שנראה שהכל היה להם "מן המוכן" — ובכל זאת, לאחר זמן, הכל מתפורר. מה ההבדל? הרבה אנשים עונים: "מזל", "התאמה", "כימיה". אבל אלה תשובות שמסירות מן האדם את האחריות. ואם אין אחריות — אין גם כח. ואם אין כח — מה נשאר?
תנועה ראשונה: הטעות הנפוצה הטעות היסודית היא לחשוב שאהבה היא דבר ש"מוצאים". שהקשר הוא מציאה, ושהבעלות היא עניין של רישום — ששמך רשום על המסמך, ולכן זה "שלך". אבל זה לא נכון. מה שמקבלים בחינם — בסופו של דבר מאבדים. לא מפני שהאדם רע, אלא מפני שזו תורת הקנין: בעלות אמיתית פירושה שה"שנים" שלך נתונים בדבר. לא השם שלך — השנים שלך. הזוגות שנשארו יחד לא אהבו "יותר" בתחילה. הם השקיעו יותר. הם ויתרו על שינה, על נוחות, ולפעמים אפילו על — להיות צודק. ובסוף, הנישואין לא היו רק "משהו שיש להם". הם הפכו לחלק מהם.
תנועה שנייה: הפסוק — ביאור הסדר שלמה המלך, בשיר השירים, אמר זאת בדיוק: "אני לדודי ודודי לי". שים לב לסדר. "אני" קודם. לא "דודי לי" קודם. ואפשר לטעות ולחשוב שזהו רק רצף בזמן — שקודם אני נותן, ואחר כך מקבל. אבל החידוש עמוק יותר: "ודודי לי" אינו רק הפרס על "אני לדודי". הוא תיאור של מהות הקנין שנוצר. הדבר הופך ל"שלי" — מפני שה"אני" שלי מושקע בתוכו. יגיעתי, שנותי, מסירותי — הן שעשו אותו לחלק מעצמותי. בלשון החסידות: האתערותא דלתתא היא המעוררת את האתערותא דלעילא. אבל יותר מזה — היא עצמה בונה את הכלי, את מקום ה"שלי", שלתוכו יכול לבוא ה"דודי לי".
תנועה שלישית: הנמשל — עבודת חודש אלול ועכשיו, יונגרמן, בוא נדבר ישירות. אנחנו בחודש אלול. ויש פיתוי גדול לחכות — לחכות שראש השנה "יגיע", שהתקיעות "יפעלו", שהיום הגדול "יעשה את שלו". אבל זו בדיוק אותה טעות. זה לרצות את "ודודי לי" בלי "אני לדודי". כתוב: "יגעתי ומצאתי — תאמין". זהו חוק רוחני. אין מציאה בלי יגיעה — לא בתורה, ולא בתפילה, ולא בקשר עם הקב"ה. התורה עצמה אינה "נמצאת" — היא נקנית, ב"מ"ח קנינים" שכולם עבודה ומעשה. אנחנו לא "מחכים" לראש השנה כדי "להופיע". אנחנו עובדים כל חודש אלול — תפילה, חשבון הנפש, תשובה, צדקה. ובסוף, כשמלכותו של הקב"ה תתגלה בראש השנה — זו תהיה גם מלכותנו. לא מפני שהיינו "שם". אלא מפני שנתנו את עצמנו אליה. כמו שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. המקדש שהאדם בונה בעצמו, מתוך עמלו ומסירותו — הוא המקדש שה' שוכן בו.
נקודה למעשה
קח דבר אחד בחודש אלול — תפילה אחת, עניין אחד בחשבון הנפש, עמוד אחד בתניא — ותן לו את עצמך באמת. לא "לצאת ידי חובה". לתת שם את השנים שלך, ולו קצת. ותראה: מה שאתה משקיע בו — הופך בסוף לחלק ממך. זה לא רק עיקרון בנישואין. זה העיקרון היחיד.
Questions and answers
Q: מה הסוד של קשרים שמחזיקים מעמד, לאור הפסוק "אני לדודי ודודי לי"?
הרב לנדאו משיב: בענין אני לדודי — לבנות את הקנין אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים (שיר השירים ו׳, ג׳) פתיחה שאלה פשוטה, ועמוקה מאד: מה הסוד של קשרים שמחזיקים מעמד? יש זוגות שחיים עשרות שנים יחד ואהבתם הולכת וגדלה, ויש שנראה שהכל היה להם "מן המוכן" — ובכל זאת, לאחר זמן, הכל מתפורר. מה ההבדל? הרבה אנשים עונים: "מזל", "התאמה", "כימיה". אבל אלה תשובות שמסירות מן האדם את האחריות. ואם אין אחריות — אין גם כח. ואם אין כח — מה נשאר? תנועה ראשונה: הטעות הנפוצה הטעות היסודית היא לחשוב שאהבה היא דבר ש"מוצאים". שהקשר הוא מציאה, ושהבעלות היא עניין של רישום — ששמך רשום על המסמך, ולכן זה "שלך". אבל זה לא נכון. מה שמקבלים בחינם — בסופו של דבר מאבדים.
Q: למה יש זוגות שאהבתם גדלה עם השנים ויש שהכל מתפורר אצלם?
הרב לנדאו משיב: יש זוגות שחיים עשרות שנים יחד ואהבתם הולכת וגדלה, ויש שנראה שהכל היה להם "מן המוכן" — ובכל זאת, לאחר זמן, הכל מתפורר.
Q: מהי הטעות הנפוצה לחשוב שאהבה היא דבר ש"מוצאים"?
הרב לנדאו משיב: תנועה ראשונה: הטעות הנפוצה הטעות היסודית היא לחשוב שאהבה היא דבר ש"מוצאים".
Q: האם קשר הוא מציאה, ובעלות היא רק עניין של רישום על המסמך?
הרב לנדאו משיב: שהקשר הוא מציאה, ושהבעלות היא עניין של רישום — ששמך רשום על המסמך, ולכן זה "שלך".
Q: מה אפשר לעשות בחודש אלול כדי שדבר יהפוך לחלק ממך באמת?
הרב לנדאו משיב: קח דבר אחד בחודש אלול — תפילה אחת, עניין אחד בחשבון הנפש, עמוד אחד בתניא — ותן לו את עצמך באמת. לא "לצאת ידי חובה". לתת שם את השנים שלך, ולו קצת. ותראה: מה שאתה משקיע בו — הופך בסוף לחלק ממך. זה לא רק עיקרון בנישואין. זה העיקרון היחיד.